אווה (רוטם סלה) היא תופרת יפהפייה שמגיעה בשנת 1956 לשכונה חדשה המאוכלסת בעיקר בשרידי שואה. השכונה נשלטת על ידי שלום (ליאור רז), לוחם התנגדות לשעבר שהפך למנהיג הקהילה המקומית. אווה מצליחה במהרה למשוך את תשומת ליבו של שלום, שמוצא עצמו מתאהב בה למרות העבר המורכב שלה. השקט היחסי בשכונה מתחיל להיסדק כאשר מתחילים לצוץ שמועות על אווה, שלפיהן הייתה קפו – שומרת מחנות בתקופת השואה. השמועות הללו מטלטלות את שלום, שנאבק בין רגשותיו כלפי אווה לבין מחויבותו כלפי הקהילה והאמת ההיסטורית שעליו לשמור. המתח גובר ככל ששלום מתמודד עם הדילמה הקשה: האם לחשוף את עברו של אווה ולהגן על הקהילה מפני סכנות אפשריות, או להגן על האישה שהוא אוהב ולהתעלם מהעבר הכואב שלה. אווה, מצדה, מתמודדת עם צללים מהעבר שמאיימים להרוס את ההתחלה החדשה שלה ואת הקשר שנבנה איתו. הסרט עוקב אחר המאבק הפנימי של שלום, שמייצג את הקושי לשלב בין אהבה, צדק ונאמנות לקהילה שנפגעה כל כך בעבר. במרכז העלילה עומדת השאלה כיצד מתמודדים עם העבר הכואב של השואה בתוך חיים חדשים שנבנים על חורבותיה, וכיצד האמת האישית והקולקטיבית מתנגשות ומשפיעות על יחסים בין אישיים ועל תחושת השייכות. אווה ושלום נאלצים לבחור בין מחויבותם לעבר לבין הרצון לבנות עתיד משותף, כשההחלטה שלהם תשפיע על גורל השכונה כולה. הסרט מציג גם את הקונפליקט הפנימי של אווה, שמנסה למצוא כפרה על מעשיה בעבר ולשקם את חייה, לצד תחושת הבידוד והאשמה שמלווה אותה. דמויות נוספות בשכונה, כמו שאר חברי הקהילה, מתמודדות עם טראומותיהן האישיות ועם הצורך להמשיך הלאה. העלילה מדגישה את המורכבות של הזיכרון הקולקטיבי והאישי, ואת האופן שבו העבר משפיע על ההווה, תוך כדי יצירת דיאלוג בין דורות שונים של ניצולים. בסופו של דבר, הסרט מעורר מחשבה על משמעות הסליחה, ההבנה והיכולת להעניק הזדמנות שנייה, גם במצבים הכי קשים ומורכבים.
