מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

אסף, במאי צעיר ונלהב, מקדיש את כל מרצו לצילום סרטו האחרון עם אביו יואל (מרק רוזנבאום), שנאבק במחלה סופנית. הסרט מתעד את הרגעים האחרונים של אביו, אך אסף מתעקש להתעלם מהמציאות הקשה ולנסות לשמר את חייו דרך המצלמה. במהלך הצילומים, הקשר בין אסף לאביו מתגלה כמורכב וטעון, כשהאב מתקשה להתמודד עם גופו הלקוי והבן מנסה להחזיק את התקווה בחיים גם כשהמציאות מתעקשת להפריך אותה. במקביל, המתח בין אסף לבת זוגו ההרה (נועה קולר) גובר, כשהוא נסחף לעולם של יצירה ואובדן ומתקשה לשמור על מערכת היחסים המתפתחת. הסרט משלב קטעים אמיתיים מהחיים של יואל, מה שמעניק לו עומק רגשי ומציאותי יוצא דופן. דרך עדשת המצלמה, אסף מנסה לא רק לתעד את סופו של אביו אלא גם להיאבק בשבריריות של הקיום האנושי, במאבק בין חיים למוות, בין זיכרון לשכחה. הסרט חושף את הקונפליקטים הפנימיים של אסף, בין הרצון לשחרר את אביו מהכאב לבין התקווה להחזיק אותו קרוב ככל האפשר. במקביל, הוא מתמודד עם תחושת הבדידות שמתלווה לאובדן הקרוב, כשהוא מנסה למצוא משמעות ותקווה בתוך הסוף הבלתי נמנע. "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא סיפור אישי, מרגש ומורכב על אהבה, אובדן ויצירה, שמציג את המאבק האנושי מול הזמן והמוות בעיניים של מי שמנסה לשמר את הזיכרון דרך האמנות. הסרט מציג גם את השפעות המחלה על משפחתו של אסף, כשהמתחים והכאב מתערבבים עם רגעי האינטימיות והאהבה. בעזרת צילום אותנטי ושפה קולנועית ייחודית, דני רוזנברג מצליח להעביר את התחושות המורכבות של אבל, תקווה ואובדן. הסרט מזמין את הצופים לחשוב על משמעות הזיכרון ועל הדרך שבה האמנות יכולה להפוך כלי לשימור החיים גם כשהם מתקרבים לסופם. בכך, הוא הופך למניפסט אישי ואוניברסלי כאחד, שמדבר על הקשר האנושי ועל הכוח המרפא של היצירה.