לואי, הבן המוצלח של המשפחה, עזב את בית הוריו לפני שנים, כעת הוא חוזר לראשונה לבית ילדותו כדי להודיע למשפחתו כי הוא עומד למות. אך האם הדבר מעניין אותם בכלל? אחותו הקטנה (סיידו) כמעט אינה זוכרת אותו לפני נסיעתו, אחיו הגדול, האלים והקנאי (קאסל) ואשתו של האח (קוטיאר) שלואי לא טרח להגיע לחתונתם, והאמא (נטלי ביי) שרק רוצה לשמר כל שביב של אשליה שהכל כשורה במשפחתה המרוסקת.
B0B0האמת, לא יצא לי לראות לפני כן סרטים של קסאבייה (או כנראה שאומרים זאת שאבייר) דולאן.
מדובר בבחור בן 28 שהפילמוגרפיה שלו בתור במאי מכילה כבר שישה סרטים באורך מלא, כאשר את הראשון שבהם (״הרגתי את אמא שלי״) הוא ביים בגיל 19!
שמעתי על סרטיו ותמיד זה התפספס, אבל כרגיל yes ומחלקת ה-vod שלהם החליטו לעזור לי לפתוח את האופקים והלכתי על זה.
דולאן מתבסס על מחזה אוטוביוגרפי מאת ז'אן לוק לאגראס ומספר על מחזאי צעיר בשם לואי, הנמצא בשנות השלושים לחייו וחוזר לבית אימו, לאחר שלא היה שם כ-12 שנים ופספס בערך את כל חייהם באותה התקופה.
לואי מגיע על מנת לספר למשפחתו שהוא גוסס, מה שהוא לוקח בחשבון זה שהעדכון שלו כנראה לא יהיה הדבר היחיד, בהתבסס על העובדה שלא ראה אותה מעל עשור.
הוא מגיע למשפחה שברובה מתרגשת לראותו, אין שם דמות אב. לא ידוע לאן הוא התאדה או מתי, אבל יש שם אח בכור (המגולם על ידי וינסנט קאסל הנהדר) שנראה כאילו האשכים שלו מחוברים לחבית נפץ ורק צריך לומר מילה לא במקום בשביל להפעיל אותה. אשתו (מריון קוטיאר הנפלאה) של האח היא האנטיתזה שלו והיא מסבירת פנים לאיש שאפילו לא היה בחתונתה, מספרת על המשפחה שלה ללא הרף ומשתתקת/מרכינה ראש כאשר בעלה מהסה אותה, שהוא חש שהיא גולשת מעבר לטעם הטוב.
האחות הקטנה מתוסבכת מהחיים ואוכלת סמים והאמא נראית כאילו כל קשר בינה לבין המציאות קלוש מאוד, מברברת ללא הרף, חוזרת על עצמה ונראית בכלליות כאילו ביצעה מבצע בריחה מבית המשוגעים.
הבימוי של דולאן נפלא, הוא מבין בגיל צעיר קולנוע כמו שבמאים מנוסים ו-ותיקים ממנו לא הצליחו עדיין, הוא משתמש במצלמה, התאורה והתפאורה בשביל לשרטט הלך רוח של אדם ומשפחה במצוקה, השחקנים שלו עובדים עבורו ומצליחים איכשהו לדלג מעל המכשול של ללכת ישירות אל הצופה עם מה שהבמאי רוצה להגיד ומצליחים לספר סיפור גם דרך צורת התנהגות ולעיתים ללא מילים, בעזרת הבעות פנים ושתיקות רועמות במיוחד.
דולאן מתמקד בפנים של גיבוריו ללא הרף, בוחן את תגובותיהם מקרוב, נוכח המפגש המחודש בין בני המשפחה שלא ראו את אחיהם/בנם מזה 12 שנים של געגוע. הוא מציג כל אחת מהדמויות והאומללות הפרטית שלה דרך רגשות, הבעות פנים ותקריבי פנים, כאשר כל דמות מצליחה לשדר דרך המינימליזם הזה את עולמה הקורס וזו בעצם הנקודה המרכזית בסרטו של דולאן - מינימליזם. לא צריך יותר משני לוקיישנים, הרבה תקריבים ודיאלוגים, שלעיתים גולשים למונולוגים, בשביל לבטא את המצוקה של הדמויות וזאת לפני ששמעו את הבשורות האמיתיות, לשמן הגיע לואי.
סרט מסקרן, בימוי מעניין ובסך הכל נהניתי באופן אישי, למרות שאני בטוח במיליון אחוז שהוא לא מיועד לכל הקהלים, בגלל התכנים ואופן ההגשה של הבמאי שלו.
ערוך פרטי סרט
שתף בפייסבוק
הוסף לסרטים שלי
הוסף קישור לצפייה ישירה
לפני שנתיים
1 אנשים אהבו
