איג'י מנגלהורן (אל פאצ'ינו), גבר מזדקן שעובד למחייתו בחנות שעונים. את חייו הוא חי בדידות עם החתול שלו ומנהל שגרת יום אפורה. כשהוא חורג משגרתו, הוא מפלרטט פעם בשבוע עם העובדות בבנק הסמוך. אך עם זאת, מנגלהורן הוא הרבה יותר ממה שנראה לעין. לפני כ-40 שנה הוא היה אחד הנוכלים המבריקים בעולם הפשע. הוא הקריב את אהבת חייו למען קריירתו ומאז חי בייסורים. כעת, כשרוב חייו מאחוריו ומעט מאוד מחכה לו צופן לו העתיד, הוא מהרהר מחדש בבחירה הגורלית שעשה והאם ניתן לתקן את הנזק שגרמה.
B0B0מנגלהורן מוקף בקסם נוסטלגי, אשר עדיין זכור לאנשים רבים מילדותם וצעירותם, קסם שלא עזב ועוד נותר בו עד לימי זקנתו הנוכחית, כל אותו קסם מהול בצבעים דכאוניים ואווירת מלנכוליה כללית, אשר בה שורה הסרט.
אלמנט מטאפורי נהדר מגיע בדמותה של כוורת דבורים, אשר הולכת ומתהווה בתיבת הדואר של גיבור הסרט ומשמשת כמטפורה לשני הצדדים אשר בדמות המרכזית; מתיקות ועוקץ. האמביוולנטיות ששני הצדדים הללו נותנים, הניגוד הנפלא הזה מייצג באופן מושלם את הגיבור, אשר מצד אחד מזעיף פנים, חושב על העבר ומצד שני יש בו קסם אדיר, הוא גורם לאנשים לקוות, לחייך ולרצות להיות בסביבתו; מן כוח משיכה עוצמתי, שלא פוסק, אפילו נוכח העצב הרב שהוא משדר.
רעיון הסרט לא ייחודי, אבל ההתחדשות והחזרה של פאצ'ינו למסך הגדול בתפקידים קטנים ומלאי מודעות עצמית לשלב הנוכחי בחייו, מחייבים הורדת כובע מסוים וההשלמה עם הזקנה. אמנם הסרט הנוכחי מגיע בסדר כרונולוגי הפוך מזה שיצא בגולה; כלומר קודם הוא יצא ואז "דני קולינס", אבל אין זה משנה את העובדה שאלו הם שניים מהתפקידים היותר כובשים שפאצ'ינו גילם בשנים האחרונות ונותר לקוות שהוא עולה שוב על פסים חיוביים מאלו הלא אחידים ולא יציבים של השנים האחרונות.
בשורה התחתונה; משחק נהדר של פאצ'ינו, אשר לא מצליח להתגבר על שממה תסריטאית וסרט חביב ותו לא. 6.5 במקסימום וסרט חביב להעביר איתו את הזמן.