הסרט מגולל את סיפורו הלא יאמן של המפיק הנודע מילטון פרוכטמן והבמאי המושמץ לאו הורביץ. השניים נלחמו, תוך כדי קבלת איומים על חייהם, כאשר רצו בסך הכל לתעד לעולם כולו את המשפט של אדולף אייכמן, גדול המרצחים של המאה העשרים. הסרט עורר סערה רבה בקרב הצופים, עד כה כב-30 מדינות, והפך את המשפט להיות לאחד הזכורים במאה העשרים.
B0B0בעידן אחר, שהמצלמות של אנשי הטלוויזיה היו המדווחות הראשוניות לאירוע עיתונאי, נערך אחד ממשפטי המאה בארצנו הקטנטונת ואחד מגדולי המרצחים שידע הדור הנכחד של ניצולי השואה, הועמד לדין. אדולף אייכמן עמד על המוקד וזה היה חייב להיות משודר ברחבי העולם. המפיק מילטון פרוכטמן (מרטין פרימן) והבמאי הדי מושמץ לאו הורביץ (אנתוני לפלגיה) הביאו לעולם הרחב את סיפור המשפט וכל אחד מהם עבר תהליך לא פשוט, מבחינה אישית ומבחינה יצירתית, כאשר ניסו לשים את הדגשים שלהם על מוקדי המשפט. חייהם היו נתונים לאיום מתמיד, מצד אנשי S.S ואילו בינם לבין עצמם היו אי הסכמות ואי סדרים לגבי מה חשוב לתעד ולהביא לעולם. סרט שמביא כמה נקודות מעניינות לשולחן; עדויות ראשוניות שנתנו פוקוס לאנשים שבאמת היו שם, לניצולים. אני נשבע שהיו עדויות שפשוט לא יצאו לי מהראש כמה ימים אחרי הסרט ואילו מהצד השני, הסרט מביא את האובססיה האישית של הורביץ, אשר רצה להביא סימני שבירה של הרובוט המרושע הנאצי, רצה לראות קמצוץ של אנושיות היכן שאין, כאשר עלו, בזה אחר זה, עדים שבורים ומרוסקים עם סיפורים בלתי אפשריים ובלתי ניתנים להכלה.
מרטין פרימן עם תפקיד טוב, קצת יותר חד ועוקצני ממה שרגילים ממנו בדרך כלל, יותר תקיף ותוקף, אבל הסרט, טוב ככל שיהיה, לא מצליח להתרומם יותר מדי, כלומר מעבר לעדויות המרטיטות, הסיפור די דועך במהלך רוב שלביו. נושא חשוב ומעניין, אבל אין לו יותר מדי אחיזה ושיניים בצופה. נופל בין הכיסאות, אבל עדיין סרט טוב שחשוב לראותו.