"אבו עומאר": מעשה באיש עם תיק...ובעל לב קרוע

טרום הבכורה של הסרט התרחש בתאריך ה-27 למרץ, בשנת 2022. תאריך, שבמבט לאחור, מהווה משמעות איומה עבור שתי משפחות, שאת חיי ילדיהן נטלו צמד רוצחים. באותה השעה שעלה רוי קריספל להציג את סרטו בענווה מוחלטת, התבצע פיגוע הירי בחדרה ושינה את המאזן והמציאות הישראלית לבלי היכר. המציאות הישראלית העגומה שוב חוזרת המון שנים לאחור ומייצרת את הרגעים העצובים ביותר שנפש אנושית יכולה לדמיין ובעוד הכעס ממלא את הדם והעצמות, סרטו של קריספל כאילו מגיע לקרוא לסובלנות, ברגעים שהכי קשה לנסות ולייצר אותה. הוא מגיע להזכיר, שכמו בכל מלחמה או מאבק, ישנו אפקט צד וישנם בני אדם בתוך האיזור האפור, שנפגעים יותר ממה שניתן לדמיין.

קריספל סיפר שהרעיון לסרט החל לנבוט בתוך ראשו, כאשר היה בתערוכה של "עדות מקומית" ותמונה אחת לכדה את עינו - תמונתו של אב עם תיק מול מחסום צה"לי, בזמן השתלטות חמאס על עזה בשנת 2007. בתוך התיק, כך נכתב ותואר, היה בנו הפעוט והמת, לאחר סיבוך ממום בליבו. הסיטואציה הכל כך אכזרית הזו, של מציאות אשר מאלצת חסימות וסגרים, פתאום נראית שוב כל כך על השולחן, כל כך רלוונטית ומעל הכל מדגישה פעם נוספת, שלכל מעשה מסדר גודל חמור וחריף כמו פעולות טרור, ישנה תוצאה כואבת לשני הצדדים ובמצב כזה, תמיד יש יותר מפסידים ממרוויחים. ישנם רגעים מובהקים בסרט הזה, בהם המציאות הישראלית מוצאת את עצמה כלואה עמוק, בתוך קליפת אגוז ומנסה לצאת ולזעוק שחרור מלא, אמיתי וכנה.


באמת לאן הולכים מכאן? | באדיבות לילה סרטים

והסרט הצנוע והקטן של קריספל הוא סרט שרובו הוא לב. לב שבור. איך אפשר להתעלם ממציאות כל כך כואבת ולא רק מדובר כאן על אדם, אשר חווה טרגדיה אישית, כי אם על אדם, אשר מנסה להתקדם הלאה בחייו, על אף הסבל והכאב והוא נתקל במחסומים שאינם רק רגשיים, כי אם מוחשיים ומציאותיים. החיפוש הקצר, לכאורה, של סאלח - גיבור הסרט, אשר מנסה להביא את בנו: עומאר, לקבורה ראויה בכפרו, הוא חיפוש שאמנם נמתח על פני סרט שלם, אבל הוא מרגיש כמו תקופת חיים, גם בעיניי האב וגם מצליחה לעבור התחושה הנוראית הזו אל הצופים. הוא מחפש מזור לכאבו, מחפש הזדהות ואיזו שהיא כתף לבכות עליה, אחרי שהוא נושא בקרבו סיוט מתמשך ולא יכול לספר מילה ממנו למשפחתו, אשר בטוחה שהכל בסדר והוא תיכף חוזר הביתה, ביחד עם ילדו.

הסרט מתחיל בשקט כמעט מצמית; הוא כמעט מבקש מאיתנו להצטרף רגע לתחילת הפרטים הטכניים ואז מציג את המצוקה הכלכלית, בה מצוי האב - סלאח, בראש ובראשונה ולאחריה עולה הטרגדיה המרכזית. אותה טרגדיה תתחלף במשהו שנראה כמו מציאות תלושה והזויה, אבל גם אם היא מוקצנת, במידה מה היא נותנת את התחושה המעיקה והעמוקה, שאותה מציאות ממש לא חייבת להיות שלנו. בדיוק כמו שסאלח לא מצליח להוציא את המילים שלו מהפה, על מנת לתאר מה עומד מאחורי אחיזתו בתיק של בית"ר ירושלים, אותו קיבל בבית החולים, על מנת שיוכל לשאת את בנו הרחק משם, כך גם הסרט דורש מצופיו לנסות, להוציא ולהקיא החוצה מילים ספורות, בשביל לתאר מה הסרט הזה מהווה בשבילם, אחרי שהם יוצאים מצפייה בו, באולם הקולנוע.


הפרצוף טומן בחובו את כל הסיטואציה | באדיבות לילה סרטים

ואחרי השקט היחסי, ההגעה לרגע המכונן הראשון - המחסום, הסרט מתחיל לאבד קצת כיוון ולהניח בצד את הטרגדיה האישית הקשה והופך להיות קצת יותר כללי, פוליטי ובין תרבותי וגזעי. ככל שסאלח מתרחק מזירת בית החולים, הוא מאבד את הכיוון במסע שלו וברגע שהוא פוגש את מירי, כללי המשחק משתנים והסרט לוקח כיוון שונה. קריספל לא ממש מתלהב לספק רקע על דמויותיו וכך מירי נותרת, עבור הצופים, בדיוק מה שהבמאי והתסריטאי אפשר שתוכלו לראות ולדעת. היא עובדת בעבודות זמניות, גרה בכפיפה אחת עם אמה העיוורת, יש לה שכנה מרוקאית, מבוגרת וחטטנית והיא בהיריון; אולי מרוח הקודש ואולי מהאקס המיתולוגי שלה, אשר עולה לקראת המערכה האחרונה של הסרט להופעת אורח ארוכה במיוחד.

ברגע שמירי מצטרפת, משהו באותנטיות של הסרט ושל הסיטואציות שלו נפגם. שני ורצ'יק, אשר מגלמת את מירי, אמנם מאזנת את קייס נשאף, המגלם את סאלח, אבל משהו בהופעה שלה יותר מדי קר ומנוכר, אפילו עבור התפקיד שהיא מתעתדת לגלם בסרט. היא מנמיכה את עוצמת הדרמה ומציגה המון אנושיות ואמפטיה, אבל משהו במשחק שלה או בתפקיד, אותו היא נבחרה למלא, קצת טכני ושבלוני למדי. דמותה של מירי היא כמעט אניגמטית ומעלה יותר מדי תהיות, השערות ופוערת קצת חורים עלילתיים ומשם גם העלילה של הסרט לוקחת כיוון מאזן לדרמה, קורעת הלב של השליש הראשון שלו. במהלך שני החלקים האחרים של הסרט אנחנו נחזה בחלק עלילתי מבולגן למדי, במסגרתו הדמויות פוגשות ביותר מדי סיטואציות ביזאריות ותלושות, באופן טבעי, מהקו העלילתי הראשי וזה קצת חבל ומעיד על עבודה לא מהודקת, בכל הנוגע לכתיבה (וגם למשחק, אם נאמר את האמת).


מה צריך לעשות פה בשביל כוס קפה? | באדיבות לילה סרטים

המשחקים הסימבוליים של הסרט לא מניחים לצופה הסביר והממוצע את האופן למחשבה על כיצד השתמש הבמאי בהם, הכל גלוי ומובלט ולעיתים גם מגוחך, כמו כמה מהחלקים הביזאריים יותר של העלילה, אשר מבקשים לחלץ צחוק עצבני, בסרט שלא כל כך מתחבר לחיוכים או צחוקים משום סוג שהוא. מצד אחד, זה חלק מהקסם של הסרט, כאשר הוא מבקש סבלנות מהצופים וגם רוצה לבחון איתם ביחד, עד לאן הם מוכנים להיכנס במים הקפואים של העלילה, בכל הנוגע לרצינות התהומית, במסגרתה הם יתפסו את הסרט. מהצד השני, הוא כן רוצה לקבל את התגובות המתאבלות, העצובות, האנושיות וכמובן לייצר שיח ודיון על המציאות הישראלית, ששוב הסתברה כגרועה לא פחות ממה שחשבתם.

"אבו עומאר" הוא סרט המתהדר בלא מעט טייטלים רשמיים וכאלו קצת פחות. הוא דרמטי וקורע לב ומעלה, בו זמנית, גם חיוך. הוא סוריאליסטי וריאליסטי ואין בו טובים או רעים, רק מציאות אכזרית, אשר מכתיבה להמון אנשים כיצד הם צריכים לחיות ולהתנהל. הוא מתחיל נפלא ומצליח לרגש גם עד הדקה האחרונה שלו, אבל האמצע שלו קצת הולך לאיבוד וזונח את מומנטום הפתיחה המוצלח והמרטיט, בשביל לספק לצופיו חוויה מאתגרת הרבה יותר ובשביל למצוא איזון בכל הטירוף, שהוא מנת חלקה של החברה הישראלית.


השקופים - גרסת המלון המרומזת | באדיבות לילה סרטים

משפט על הסרט:
במציאות המחרידה שהולכת וקורמת לה עור וגידים, המבט הנוכחי לאחור מתברר ככזה רלוונטי מאין כמותו, לצערנו הרב. סרט שקורא קריאת סבלנות וסובלנות, אבל בינתיים נופל על הרבה אוזניים ערלות. מרגש לפרקים ולפרקים אחרים קצת מתיש, אבל התוצאה הסופית טובה, בסוף כל המאזנים.


משפט על הבמאי:
רוי קריספל הוא במאי צעיר, שלקח את זמן הבערה של הסרט בו, הפך לאב תוך כדי תהליך היצירה ופורט על הרגשות של הצופים, אבל לעיתים רבות, כפי שהוא גורם לצופים להתקרב, רגשית, אל עלילת הסרט, הוא גם מרחיק אותם ומרגיש קצת בוסרי. יש כאן יוצר עם תהליך נהדר והציפייה היא לראות את המשך היצירות שלו.


משפט על השחקנים:
קייס נאשף במשחק מאופק ושקט, מעניק הופעה טובה מאוד. שני ורצ'יק קצת תלושה, אל מחוץ לדמותה ותפקידה. יש לה לא מעט רגעים מעניינים, אבל גם לא מעט כאלו שמאכזבים. מיקי לאון והילה מצגר בתפקידים משלימים, אבל לא טובים במיוחד ובעיקר לא תורמים יותר מדי לנפח העלילתי, שסתם מתמלא לו.


משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים, שבוודאות היו יכולות להתקצר, אם רק קריספל היה מוכן לוותר על הביקור בבית המלון, שהיה סטייה עלילתית ממש לא הכרחית.