"בית הסיוטים": מצליח להפחיד, לא מצליח להבין

סרטי אימה בעלי רמה גבוהה הופכים להיות מצרך די נדיר בשנים האחרונות. מדי פעם מתגלה בפסטיבל מסוים כזה או אחר, אשר מצליחים לבצע את האיחוי הנכון בין עלילה טובה, מטאפורות במינונים סבירים, משחק אמין ועלילה מותחת, אשר מותירה את צופיהם מחוברים היטב למושביהם. כל השאר, אשר מסתמכים על הפחדות בלבד או אפילו על סאבטקסט מרומז או בוטה, בדרך כלל מוצאים את עצמם טובעים בבינוניות ולא סוחפים אחריהם את קהל הצופים. ידוע לכל חובב הז'אנר, שסרט אימה טוב חייב קודם כל להפחיד ואם אפשר להביא את אפקט הפחד מתוך התת מודע ומתוך החששות הגדולים ביותר שיש לאדם, כך ייטב.


אנחנו רוצים כמה שיותר פרצופים כאלו בקהל | באדיבות סרטי פורום פילם

ז'אנר האימה אינו זר לרבקה הול. היא כבר כיכבה ב"המתנה", אשר יצא לפני כמעט שבע שנים לאקרנים ברחבי העולם וגם ב"ההתעוררות" אשר יצא מלפני עשור. מותחנים וזוועתונים הפכו עם הזמן להיות סימן היכר בקריירה המגוונת למדי של השחקנית הבריטית, אשר עד כה ביצעה את תפקידיה כהלכה וגם בסרט הזה היא מתפקדת היטב, הפעם כמעט לבדה, בעודה נושאת את הנטל הדרמטי ואת כובד משקלו של הסרט על כתפיה. היא מצליחה לעורר תחושות הנעות בין הזדהות ורחמים אל מול תחושות של כמעט שאט נפש, בעוד הצופים עוברים איתה תהליך לא פשוט, כאשר עולמה של הדמות, אותה היא מגלמת הולך, מתערער ומטלטל מרגע לרגע.

בת', גיבורת הסרט, איבדה את בעלה. נסיבות המקרה השטחיות ילכו ויתבררו בהדרגתיות, כאשר סודות גדולים וכמוסים יותר ישתחררו לאוויר העולם במינונים הולכים וגדלים, עם התפתחות הסרט והתפתחות מצבה הנפשי, ההולך ומתדרדר של בת'. היא מתגוררת בבית חלומות עצום ממדים, אשר נמצא על גבולו של אגם גדול, אי שם בצפון ניו יורק. אתם עשויים להתקנא בתנאי המגורים שלה, אבל כאשר היא שבה הביתה לבדה, להילחם בעצמה ובזיכרונות ההולכים ומציפים אותה, על בעלה, שעזב אותה במפתיע, ייתכן ותבינו כי בית גדול, ככל שיהיה, מפואר ונושק לאגם מרשים, אינו מספיק בשביל להוות אפילו פיסת אושר, כאשר החדר החשוב ביותר, בליבה של הגיבורה, מרוסק וממוטט לחלוטין.


חלום של בית. סיוט לחיות בו לבד | באדיבות סרטי פורום פילם

כאשר השקט של הבית הריק הולך ומתערבב עם קולות וצלילים פתאומיים המפרים את שלוותה, היא הולכת ומתקרבת לאשפז את עצמה בכפייה בשלוותא. היא מערבבת אלכוהול ב-70% מהזמן שהיא ערנית ומוצאת את עצמה מתחקה, בשעות הערנות המסטוליות שלה, אחרי עקבות שהשאיר אחריו בעלה, במה שניכר כמו ריסוק תדמיתו המושלמת עבורה. כאשר תת המודע שלה מוזן בכמויות נכבדות של אלכוהול והיחידים שרואים את הצד העל טבעי הם הצופים וככל הנראה מוחה, היא לא מצליחה לשכנע יותר מדי אנשים שרוח בעלה מתקשה להיפרד ממנה, באופן כזה או אחר.

לנקודה זו יש משמעות גדולה וקריטית בעלילה, אשר מתפתחת, אבל נותרת עלומה, אניגמטית ומסתורית. מרבית הזמן מתקשה הצופה להבין את משמעות התעתועים שמפיל עליו הבמאי. האם היא חולמת? האם היא חווה מציאות? האם הכאב מטשטש ומערפל את חושיה או שמא אלו הכמויות הנכבדות של הנוזל היוקרתי אותו היא שותה? ניכר שלכל השאלות הללו לא תוכלו למצוא תשובות חד ערכיות בסיומו של הסרט, שישאיר יותר שאלות מתשובות. עם זאת, ניכר כי החידתיות בה משתמש דיוויד ברוקנר, במאי הסרט, בתוספת לרגעי הפחדות והבהלות מוצלחים, מצליחים להשאיר את הצופים ערניים עד סיומו, גם אם תוהים ומשתאים.


רגע...מה? | באדיבות סרטי פורום פילם

בכל הנוגע להבהלות, מצטיין ברוקנר ביצירת הרגע המותח עד טירוף. הוא משהה בכל אחת ואחת מהסצנות שלו את מה שלא יהיה האפקט שיסטור לצופה בפנים. ברוקנר מצליח למשוך כל אחד ואחד מרגעי האימה לשיא, ששום דריכות מוקדמת לא יכולה להכין את הצופה, כמה שלא יחוש מוכן ועם זאת, בשלב מסוים הוא מתחיל לזנוח את כל אחד ואחד מחוטי העלילה הרופפים ממילא. מציאות מתערבבת עם דמיון זה נהדר בשביל לערפל את חושיו של הצופה, אבל בסופו של דבר גם צריכה להגיע ההתרה והבנה כלשהי, בנוגע להתפתחויות של הסרט ואת כל אלו קשה לקבל מצפייה ראשונה לפחות.

בסופו של דבר נותר הסרט עם תאוותו בידו, כיוון שמצד אחד הוא מספק אפקטים מרשימים של אימה, גם אם לא מהחדים והמרשימים ביותר, הוא מבצע את עבודתו נאמנה בתחום. מהצד השני ובכל הנוגע לעלילה ולהפתעות ממנה, קשה להתרשם וקשה להתרשם יותר אפילו מסוג מסוים של רציפות הגיונית, כאשר מתייחסים לביצוע הסופי, נעדר הליטוש והבהירות. בהחלט מדובר באחד מסרטי האימה האפקטיביים שנעשו לאחרונה, אבל הוא עדיין נעדר לא מעט תכונות, אשר חסרות לו בשביל להפוך ליצירה שלמה ומרשימה בהרבה.


לא בדיוק מצליחה להבין מה קרה כאן עכשיו | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
מדובר בסרט אימה שחופר מתחת לפני השטח, בכל הנוגע לחרדות, מוות ודיכאונות והוא גם די מרשים בכל הנוגע לאפקטיביות שלו על הצופה. עם זאת, הוא כאמור משמים, בכל הנוגע לניסיונות להסביר את עצמו עבור הצופה.

משפט על הבמאי:
מדובר בסרט האימה החמישי בו מעורב בצורה כלשהי הבמאי דיוויד ברוקנר. זה השני אותו הוא מביים והוא עושה זאת במיומנות מרשימה, בכל הנוגע לאפקטים של הז'אנר וניכר שעם עוד קצת ליטוש וניסיון לבמאי, אנחנו נתרשם ממנו אף יותר בפעם הבאה.

משפט על השחקנים:
רבקה הול היא שחקנית שנעה בין הבינוני לטוב. גם במשחקה בסרט הנוכחי היא מרשימה לעיתים, משכנעת לעיתים רבות יותר ומביכה במספר לא מועט של רגעים. המשחק שלה הוא מה שמחזיק את הסרט, אבל בלא מעט פעמים הוא מרגיש מוגזם, מופרז וכמעט ביזארי. בלא מעט רגעים אחרים היא סוחפת אחריה את הצופה ואת העלילה. בדיוק כמו הסרט, כך הכוכבת הראשית שלו ולהיפך. לצידה מככבים גם וונדי קורטיס-הול ושרה גולדברג בתפקידים סבירים.

משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעיה. מספיק בהחלט ואפילו היה אפשר לקצוץ קצת מהשומנים המיותרים של הסרט.