נטפליקס בק 2 בק: בין ניצול קשישים לחור הולך ונפער בראש

מרץ כבר כאן והוא הולך להיות גדול ולא רק בנטפליקס, אבל למי שפספס או פשוט לא הספיק, לנטפליקס היו כמה סרטים לא רעים, גם אם לא טובים מדי, להציע. אחד מהם הבטיח או לפחות מנסה להבטיח מועמדויות לאוסקרים דרך סגנון מלוטש, אך עם זאת לוקה בעיקר בברברת אינסופית, מצמד כוכביו הראשיים. השני מדבר פחות וניגש לעניין בקור רוח מקפיא וחסר מעצורים, עם כוכבת ראשית שמעדיפה לחפור פחות ולעשות הרבה יותר. פברואר; פרק א' - אפשר לסמן וי.


"מלקולם ומארי": למה פשוט לא אמרת תודה?!

מכירים את זה שהיא רוצה לומר משהו, אבל צריך לחלוב את זה בכוח ומרגע שהכל משתחרר, אז בעצם הכל הולך ומתדרדר? אז כזה....בדיוק כזה. מלקולם ומארי זו החוויה המלאה של שיחות פטפטניות ובלתי נגמרות, שבעיקר עושות חשק לדחוף את אחד השחקנים מהקומה הגבוהה בבית, בו הם מתגוררים ואליה אינם מגיעים במהלך כל דקות הסרט. ג'ון דיוויד וושינגטון, שתמיד יהיה הבן של דנזל ועבור אלו שקלטו אותו ב"בולרז" של דווין ג'ונסון, הוא גם תמיד יהיה ריקי ג'ארט; כוכב הפוטבול היהיר, בעל הלב הענק, האגו הגודל יותר והליבידו הבלתי נגמר. כן, וושינגטון הצעיר גם שירת בשורותיו של ספייק לי ("שחור על לבן") ואפילו אצל כריסטופר נולאן ("טנט"). בסרט הנוכחי וושינגטון הצעיר (יחסית) קיבל הזדמנות חד פעמית לנער את הביקורות על יכולות המשחק שלו, אבל דווקא כאן הוא הצליח לטמון לעצמו חצי בור.


לא כועסת! מכינה לך לאכול וזועפת תוך כדי... | צילום: IMDB

זנאדיה, משום מה קיבלה הרמות, מבלי היכולת לנחות והיא אכן מבצעת תפקיד טוב, אבל הדיבורים עליה ועל אוסקר די מופרכים ומרגישים כאילו לובי חזק עומד מאחוריהם. וכן, זהו סרט של שני שחקנים ובמאי יומרני אחד, שהוא גם בן של (בארי לווינסון), שיש לו הרבה מה לומר והוא קצת מאבד את הדרך, כאשר הוא מנסה לומר זאת. הסרט הזה ברח קצת מכל פרופורציה אפשרית ויש שנשמו אותו (כנראה עם בלון גז צחוק ממסטל במיוחד) ליד העימות הנטפליקסי הקודם בין בני זוג ("סיפור נישואים") ומסתבר שהדבר היחיד שהיא משותף בין השניים הוא פלטפורמת הסטרימינג, במסגרתה שודרו השניים. כמובן שעוד משותף הוא כמובן הרעיון המרכזי של עימות עמוק ומאוד מילולי בין בני זוג, אבל כאן קווי הדימיון נגמרים.

עלילת הסרט מתמקדת בבמאי צעיר, פוסט פרימיירה מאוד מוצלחת, שחוזר עם זוגתו הביתה ומתחיל להבין שאדי שיכרון החושים, איתם יצא מהקרנת הבכורה של סרטו מתפוגגים מהר למדי והוא עומד להתעמת עם המציאות המרה, באופן הכואב ביותר שניתן, כאשר הוא מואשם על ידי בת זוגו ששכח אותה בנאום התודה שלו. הסרט מבשל את הצופים עם קונספט העימותים הבלתי נגמרים, אבל מרגע שהקרב יוצא לדרך, זה מרגיש כמו קרב אגרוף במשקל כבד מאוד, כאשר במקום כפפות אגרוף, העוטפות את ידיי הלוחמים, הפה והשכל עושים כאן את העובדה עבור השניים.


מאמי......קומי! | צילום: IMDB

מצד אחד לווינסון מעלה על נס נושאים עמוקים ומשמעותיים שבין בני זוג, בהוליווד ובכלל, אבל אלו נותרים זניחים אל מול אמירות על יצירתיות, אותנטיות וכמובן נושא הצבע של היוצר בקולנוע וכיצד הוא משפיע על תרגום המבקרים והצופים לכדי הנאה אמיתית מהסרט. מהצד השני, הדרך שבה גורם לווינסון לשני הגיבורים שלו לפטפט את עצמם לדעת עושה בעיקר רע לסרט ולצופים בו. לא פעם ולא פעמיים סרטי קולנוע התבססו באופן אבסולוטי על דיאלוגים מבריקים וארוכים ובחלק גדול מאוד נרשמו הצלחות גדולות, אבל כאשר היומרות וחוסר יכולתו של הבמאי לייצר הזדהות עם גיבוריו ועם התוכן של שיחתם מעפילים על הנושאים המרכזיים של הסרט, הרושם הסופי שנותר מסתכם בטעם מריר, תפל ובעיקר מתיש.

זהו סרט של במאי וכוכבת הסדרה "אופוריה", אשר צילומיה נקטעו בגלל הקורונה. הוא נכתב תוך כדי וצולם בלוקיישן אחד, כפי שניתן לראות, בשנה החולפת ובשחור לבן, שיוצר דווקא אווירה של ניכור, החוצה את הניכור בין בני הזוג אל עבר קהל הצופים. מעבר לכך שאחד ממושאי הסרט הוא הבמאי הוליוודי (השחור) שמעלה את חייו על דרך הצלחה, המעטפת התמתית של הסרט כושלת ביצירת חיבור לגיבוריו - בין מריבה למריבה הוא שומע מוזיקה, לועס מקרוני בגבינה באגרסיביות, מבליט ונושך שפתיים בעצבנות, שבעיקר מעצבנת את הצופים, צועק את נשמתו לשמיים והשניים, בכלליות, רבים מריבה שמעבר לתחילתה, מרגישה תלושה, אליטיסטית ומתנשאת עם טקסטים מרוחקים ומנותקים. רצינו לאהוב, להתחבר ולהלל, בטרם הסרט החל, אבל עם המשכו, כל מה שתרצו יהיה בעיקר לסגור ולהתקדם הלאה.


חתום בנשיקה? | צילום: IMDB





"אכפת לי" - באמת (שלא) אכפת

אלפי סרטי מאפייה הוציאו את המבקרים והצופים מגדרם וגרמו להתאהב בדמויות שליליות, אכזריות וכאלו שיש להוקיען מכל חברה מתוקנת. אבל תנסו לחבב את רוזמונד פייק אחרי שהיא עושקת זקנים חסרי ישע ונראה אתכם מכבים את הטלוויזיה עם מצפון, אשר קרוב להיות נקי. לא ברור האם זו דמותה של פייק, האם זו העובדה שהיא גיבורה נשית וכלבה, שיונקת כספים של אנשים קשישים ועריריים או שמא זה הפרצוף הזחוח והקר, שנלווה לכל אחת מהפעמים שהיא דופקת קופה וחיי אדם מבוגר. משהו בפייק ובתפקיד שהיא נקראה לגלם לא מצליחים לעבור חלק בגרון, לייצר איזו שהיא הזדהות או סלחנות, גם כאשר היא מגלמת דמות שלילית, אשר מוצאת את עצמה נלחמת במגה עבריינים, הרבה יותר שליליים, קשוחים ומסוכנים ממנה.

פייק מגלמת בנינוחות וטבעיות מוחלטת את תפקידה של מרלה גרייסון, אישה המעידה על עצמה שקצה ומאסה בדרך שבה העולם יורק אותה חזרה מכל סיטואציה בחייה. היא מבינה שזה להיות בצד הדופק או הנדפק ובהחלט העדיפה להיות זו שמחזיקה את הפטיש ולא בצידו השני. מרלה של רוזמונד פייק היא אפוטרופוסית, שמתנהלת כציידת זקנים במצוקה. היא מאתרת זקנים אמידים, בעזרת חברים מושחתים מתחום הרפואה והמשפט, משתלטת עליהם בחסות החוק והפרצות שבו, בכדי להפוך להיות זו האוחזת בנכסי הזקנים וזו שקובעת מה יהא על אותם קשישים בערוב ימיהם.


היי פייב גאליפנאקיס?! | צילום:IMDB

בשלב מסוים של הסרט פרטי העלילה הרציפה הופכים להיות שוליים וכל מה שנותר הופך להיות סוג של מותחן פשע, שכמובן מוהל את עצמו בז'אנר הקומדיה השחורה. חלקו הראשון סאטירי לחלוטין, אבל ההמשך שלו מאבד את האחיזה בסאטירה וגם במשהו שהיה אמור להוות אמירה נשית עוצמתית, כאשר הכוח הנשי של פייק ושל אייזה גונזאלס, בתור זוג, אשר בוחר לזוז הצידה מכל מה שחוקי, הולך לאיבוד בעלילה. אחוז הסרט שנאחז בז'אנר המתח שלו גובר ומנמיך את זה, הנאחז בז'אנר הסאטירה הקומית, בעלת האמירה על מערכת המשפט ושירותי הרווחה וכמובן האמירה הנשית ובעלת התעצומות, שעולות ותופחות על אף ההפך המתרחש בעולם האמיתי.

פיטר דינקליג' מגלם תפקיד קצת הזוי ולא מגובש, אבל הוא ממש לא העניין. יש כאן רוע טהור שמבקש לחצות את קהל הצופים - בין אלו שמוכנים לספוג את הרוע מהסוג הראשון; הבוסרי במידת מה, אשר אפשר לומר עליו, באופן מסוים שהוא ניתן להכל כלשהי ועם זאת ובאותה נשימה להודות שהוא נלוז וכמובן עשוי להתפתח. ממולו, בפינה השנייה של הזירה נמצא לו רוע מסוג שונה לחלוטין מזה הראשון, אבל הרבה יותר מבושל, מנוסה, אכזרי וחסר פשרות. אתם נקראים לבחור את הרעל שלכם, בכל הנוגע להעדפה שלכם בסרט או פשוט להישאר עם תחושת גועל, מהולה בעניין גדול, נוכח הקצב והעניין מהסרט.


תגיד שאתה מתגעגע לג'ון סנואו וחאליסי | צילום: IMDB

צמד השחקנים הראשיים מחוויר אל מול הופעתה הקצרצרה והמבריקה של דיאן וויסט, המנוסה והוותיקה, שמגלמת את הדמות הכי מופרעת ומעניינת בסרט והבחירה של הבמאי בקאסט הספציפי לגילום הדמויות שלו בסרט, מתבררת כמדויקת, בעיקר נוכח הופעתה של וויסט. מצד אחד מדובר בסרט שמרגיש ככזה בעל סיפור גנרי למדי, ממשיך בתור כזה מלהיב ומסתיים עם רוח שונה מזו שפתחה אותו. לזכותו ייאמר שהוא מעניין, מבוצע כהלכה, אבל למרות לא מעט דברים טובים שאפשר לומר עליו, כנראה שהוא לא ישקע או יישאר בתור חוויה יוצאת דופן.