"בן חזר הביתה": ילד מכור

השילוב הז'אנרי והתמתי של הסרט הזה יכול לשלוף אצלכם ממאגרי הזיכרון סרטים שרק זה עתה בקעו וגם כאלו שחיים יותר זמן בזיכרון הקולנועי הקולקטיבי. סרט בתקופת חג המולד, רק בטריפ רע. סרט על ילדים מכורים והורים גמורים מהבחירות של ילדיהם והכל ארוז בעטיפת לחץ של פחות או יותר יממה שלמה, במסגרתה מתנהלת העלילה. דמויות וקווים עלילתיים לא מפותחים, למידה תוך כדי תנועה על עברן של הדמויות ומעל הכל התמכרות לאיכויות המשחק של צמד השחקנים הראשיים, שעוזרים להעביר פסים אלגנטיים של טיפקס על כל מחיקות התסריט, שהדיו לא מצליח להסתיר באופן סביר. גם כאלו סרטים היו לנו לא מעט בתקופה האחרונה.


החיבוקים שלפני העצבים | באדיבות בתי הקולנוע לב

"בן חזר הביתה" כשמו כן הוא, באנגלית זה אפילו קצר יותר ואם יצא לכם לצפות בטריילר, אתם הולכים להיות לא מופתעים כמעט באף שלב של העלילה - אחת מהעובדות שלא משרתות את הסרט באף שלב. בן חוזר הביתה, ממש אחרי הסצנה הראשונה, שמציגה אם למשפחה מעורבת, מתכוננת לחג המולד ומגלה כי בנה, שאמור להיות במוסד לגמילה, חזר לערב חג המולד לביקור לא מתוכנן וככל הנראה לא מומלץ לאף אחד מהצדדים. אחרי שעוברת ההתרגשות הראשונית שלה ושל ילדיה הקטנים, יש מיקוד לא קטן בניסיונות של בתה הבוגרת - אייבי, לתפוס את אבי המשפחה ובתגובה המהירה שלה בבית, בהסתרת הכדורים והחפצים יקריי הערך.

לאחר סדרת ויכוחים האם לתת לו להישאר או לא, מוחלט כצפוי לתת לבן להראות לכל המשפחה בפעם המי יודע כמה (אנחנו בטח לא יודעים) להוכיח את עצמו וכי הוא משוקם. יש לו 24 שעות בפיקוח צמוד של אמו הדאגנית מחד גיסא, אך גם מעניקת שלל ההזדמנויות מאידך גיסא, כי הוא בכל זאת הבן שלה. כל מה שניתן לחשוב שישתבש אכן משתבש והנוכחות המחודשת של בן בעיירה השקטה, בה כולם מכירים את כולם, מערערת את הסדר, בכל הנוגע למשפחתו וכל זאת נובע בעיקר מעצם העובדה שנושיו הריחו הזדמנות נוספת לחלוב את הבחור הצעיר ואין דרך וזמן טובים יותר מאשר לנקוט פעולה בערב חג המולד, ערב בו התקווה אמורה להיות עטופה בשלג שמכסה את העיירה.


איכשהו אצלה אפילו בדרמה יש חיוך רחב פרוש | באדיבות בתי הקולנוע לב

אצל סטיב קארל וטימוטי שאלאמה הייתה אינטראקציה דומה בנוגע לניסיונות ההצלה של אב את בנו, אך בעוד שם הניסיונות והכשלונות נפרשו למשך תקופת מה, כאן הכל דחוס לכדי אותו יום קסום, בו חלומות נבנים או במקרה הזו יותר קרובים לריסוק. קשה לעמוד על אופיו האמיתי של בן; איזה סוג של מכור הוא? כמה סבל הוא גרם למשפחתו? וכיצד הם הגיבו בזמן אמת? כל מה שהצופים יודעים על מה שעבר בין בן לבין אחותו, אביו המאמץ, אמו וצמד אחיו למחצה הוא מתגובות בני המשפחה לשובו. קשה לפתח רגש כלשהו לדמותו של בן מלבד אהדה, אם לומר את האמת. הדג'ס האב, שביים את הסרט, אמנם לא גורם לירידת דופק בכל הנוגע למתח והדרמה של הסרט, אבל הוא גם מאבד את בניית הדמויות וההבנה של מה שעברו.

לג'וליה רוג'רס אנחנו מאמינים בכל שנייה כיוון שהיא משקפת בעיניה, בפניה ובקולה הרועד בדיוק את החששות והחרדות בהן שרויה אמו של בן. אנחנו לא צריכים עבורה שום תמונת רקע, כי כנראה שלא משנה מה היה לה בעבר, תגובתה נותרת בעינה, כמו שני ילדיה הצעירים, שעדיין מספיקים לשכוח ולהתמקד בדברים הטובים. בעלה ובתה, בוגרים יותר ולמודי קרבות העבר, ממש לא מקבלים את חזרתו של בן כדבר מובן מאליו וטורחים להזכיר לו בכל שנייה ודקה כי הם מוכנים למעידות שלו וכאשר הן יקרו הם יהיו הראשונים לציין, בלי יותר מדי נקיפות מצפון. מהם ניתן ללמוד הכי הרבה כי בן הוא לא אותו נער שמוצג במרבית שלבי הסרט, בעודו מחפש כפרה, מחילה ופתיחת דף חדש עם בני משפחתו. הם מצליחים להציג את הצדדים השייכים למפלצת שבקעה ממנו, אבל הם לא מספיקים בשביל לאזן את האהבה לה הוא זוכה ואותה הוא משקף.


עשרה שקלים. אני צריכה להגיע לבאר שבע | באדיבות בתי הקולנוע לב

פיטר הדג'ס, אביו של לוקאס מביים הצצה חטופה להתמודדות משפחות הרוסות עם ילדים מכורים למשככי כאבים. לא מדובר ביצירה של סלאמז או משהו אפלולי וקשוח, אלא בתרופות ממוסדות, שנרשמות על ידי רופאים קהי חושים וחסרי מצפון מינימאלי. המגפה הזו קוטלת מדי שנה עשרות אלפי אמריקאים ומתחילה לעלות במודעות הציבורית, על מנת לנסות ולמגרה. מעבר לטיפול בנושא הכאוב הזה הדג'ס מדלג בקלילות בין לא מעט נושאים שלא מקבלים פיתוח כלל ורק מוצגים כעוברי אורח, שמסרבים להישאר לסטטוס של דיירי קבע בסרט. פדופיליה, משפחה מעורבת וגם הסחר עצמו, מרחפים כמו סוהרסנים שמנסים ללכוד את נשמת הצופה, אבל בחוסר הצלחה וזאת עקב הזמן הקצוב של הסרט.

הסרט הזה מכיל מאבק מינימאלי למדי בכל הנוגע להתמכרות עצמה, הוא כן מכיל מאבק של האם לשמור על בנה, בעודו בתחום אחריותה ובכלל. גם אם הוא לא מתפתח היטב בצורה רוחבית, הוא דווקא רץ באופן טורי למדי לכיוון המטרה ומרגיש כמו "יום אימונים מסוכן" בגרסת האמא ובנה שמנסים לשרוד עד הבוקר, בין טיפוסים מפוקפקים בעירם. הבנייה הזו מובילה את הסרט למקום קצת שונה ממה שהוגדר לו על ידי הז'אנר ועל אף לא מעט מגרעות הוא מצליח לדלג בבטחה אל חוף מבטחים בזכות תצוגות משחק מופלאות של הדג'ס וג'וליה רוברטס, שמנסה לחזור להיות רלוונטית פעם נוספת בקרבה מסוימת להגשת הפרסים הנחשקים של טקס האוסקר.


ועוד חיוך אחד לפני סיום | באדיבות בתי הקולנוע לב

משפט על הסרט:
ממוקד, נטול מזמוזים מיותרים - לטוב ולרע, עשוי היטב ובעיקר מודה לרוברטס והדג'ס עם הופעות נהדרות וכימיה משובחת. מרגש במידת מה, רלוונטי בשיקוף נושא חשוב. לא מהגדולים ביותר בתחומו, אבל עדיין סרט נהדר.

משפט על במאי הסרט:
פיטר הדג'ס שכתב תסריטים לאינדים, שמרבית הצופים המקומיים פחות מכירים, כבר ביים את בנו בתפקיד קצר בסרטו השני בתור במאי - "העולם על פי דן". כאן הוא מצליח לייצר גרסה שונה למדי ל"מרדף לילי", כאשר האמא איננה ליאם ניסן, אבל היא עדיין עושה ככל שביכולתה בכדי להציל את בנה מגורמים עברייניים.

משפט על השחקנים:
ג'וליה רוברטס מופיעה בלא מעט סרטים בתור קוריוז ובתור חיוך יפה, שנסמך על לא מעט עבודות עבר שביצעה היטב. מדי כמה פעמים יש לה הבלחות נדירות של משחק יוצא דופן ויוצא מן הכלל, שמזכיר לצופים כמה קלאס ורמה יש לה בתור שחקנית דרמטית רצינית. לוקאס הדג'ס ממש לא זקוק לחסדים מאביו ומעניק הופעה נפלאה, לפנתאון. המועמד הצעיר הזה לאוסקר מפספס הזדמנות להימנות עם הגדולים השנה, אבל בהחלט יגיע בהמשך הדרך לגרוף מועמדויות נוספות.

משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים, באופן פורמאלי. שעה וחצי בזמן הנטו. דחיסה מוצלחת של דרמה שיכולה הייתה להתארך ולהתפרס. הזמן מגדיר לחלוטין את האופן שבו יוצגו מרבית חלקי הסרט, כמו גם סופו יוצא הדופן והייחודי.