"בלב ים": לעצבן את ווילי

העלילה לוקחת צעד אחורה מהסיפור המפורסם ומעמידה לשנייה ורבע את הסופר של מובי דיק, הרמן מלוויל, במרכז העניינים ואת עבודת המחקר שלו, שלקראת כתיבת הספר. מלוויל, הסופר (בגילומו של בן ווישאו העולה), מגיע לביתו של תומאס ניקרסון (המגולם על ידי ברנדן גליסון), הניצול היחיד שנותר בחיים, שנים רבות אחרי שהספינה בה שירת: "האסקס", נטרפה באופן מוזר ולא ברור, כאשר היה נער (שיגולם במהלך הסרט על ידי טום הולנד, או כמו שאתם מכירים אותו: ספיידרמן בגרסת האתחול הבאה).

מאותה הנקודה והלאה, כאשר ניקרסון המבוגר מספר את עלילותיו, בתור נער צעיר, מתחילה העלילה לנוע לכיוון הים ובמסגרתה שתי דמויות דומיננטיות במיוחד, אשר משקפות שני סוגים של אנשים משני חתכים של האוכלוסייה: רב החובל, אותו מגלם בנג'מין ווקר, אשר נולד אל תוך התפקיד ממעמד של עושר וצריך לנסות ולהצדיק את משרתו אל מול הצוות, שנולד לקרצף סיפונים, ליירט לוויתנים ולקרצף את הפנימית שלהם אל תוך דליים דוחים של שומן לוויתן.

הכוכב השני הוא הקצין הראשי, אותו מגלם, בכישרון רב, כריס המסוורת', אשר מוכר בתור ת'ור, בדרך כלל - אל נורדי אוחז פטיש ורושף ברקים. המסוורת' מסדר לעצמו תפקיד מעט שונה, גם אם הדומיננטיות שלו נותרת זהה, אך נדרש להרחיב את קשת כישורי המשחק מהמגבלה המוכרת של האל הנורדי.


(אן-דן-דינו... | צילום: גטי אימג')

התקופה היא תקופה בה שומן לוויתן הוא קצת יותר מחרוז זול והוא בעצם מניע את הכלכלה העולמית, כאשר ספינת ציד לוויתנים, שחוזרת עם כמה שיותר חביות מהגועל נפש הזה, זוכה למעמד רם וכמובן להרבה פפלינוס. עכשיו, מעבר לבעיה המוסרית, שרבים מאיתנו יתקשו לבלוע, לעכל ומיד להקיא החוצה, מדובר כאן במשימה לא פשוטה וארוכת טווח. כל ספינה וצוותה יוצאים להפלגה ארוכת שנים, מסכנים את חייהם והכל למען המשכורת הדי מוגבלת של צייד לוויתנים, גם כן מקצוע שאין לו עתיד.

רון האוורד עמד בפני משימה לא פשוטה והיא הצגתו של נושא לא הכי פשוט להצגה וכזה שנשמע כשחזור בלתי פוסק של סרטים משילובי ז'אנרים שונים: אימה - עם גורמים ימיים עוינים (סופות ולוויתנים), אקשן - סירות מפרש ללא קפטן עם קוקייה בזקן (ג'ק ספארו) וגם דרמה מותחת ותקופתית, בלב ים ובסכנת הכחדה (חיי פיי, רק בלי הנמר ועם זנבות חובטים וחסרי רחמים).

משב הרוח המרענן שזרק הווארד אל תוך מפרשי הסירה הוא ההתמודדות האיתנה שלו, עם הסיפור, דרך צילום (בבטן האוניה ומחוצה לה) ועריכה ובחירת קאסט רענן שכולל כוכבים מוכחים (מרפי והמסוורת'), עתידיים (הולנד הצעיר) וכמובן צוות מסייע חזק מאוד (ווישאו, גליסון ופול אנדרסון, ששוב משתף פעולה עם מרפי, אחרי השילוב המוצלח בין השניים ב"פיקי בליינדרז").

האוורד, אשר כבר שיתף פעולה, לפני כמה שנים, עם כריס המסוורת' ב-Rush המצוין, מצליח להוציא מהכוכב הראשי שלו שוב פעם תפקיד דרמטי מצוין, שמוכיח שיש לו זכות קיום מעבר למראהו המרשים והוא מתיישב היטב אל תוך המשבצת של הקצין הראשי, הקשוח, הכריזמטי ובעל הלב המוזהב (חלקית, הוא עדיין שוחט לווייתנים למחייתו).


(קצין ו(לא)מפקד | צילום: יח"צ)

המסוורת' הולך ומשתבח ככל שהסרט הולך ומתמשך ובתצוגת משחק משכנעת משאיר את העוקץ של הסרט חד ולא מאפשר צלילה למצולות, על אף אורך הסרט. הוא עורך המרה מוצלחת של זריקת הפטיש לשיפוד לוויתנים בעזרת צלצלים חדים וכאמור, חדות הצלצל היא כעין וכאפס לחדות של השחקן הנהדר הזה, שמוכיח פעם נוספת שהוא קצת יותר ממראהו.

אחת הבשורות הנעימות בסרט, מבחינת הקאסט, היא שובו של מרפי לתפקיד מצוין על המסך הגדול, אחרי שהרשים בטירוף ב"פיקי בליינדרז" (ומי שלא ראה, חבל) ודידה מתפקיד משני זניח כזה או אחר בקולנוע, הוא שב, שוב בתפקיד משנה, אבל כזה שמדגיש את יכולותיו הגבוהות בתור אחד מהשחקנים הבריטיים האיכותיים והדומיננטיים בקולנוע של השנים האחרונות (ומסתבר שגם בטלוויזיה).

הסרט לא מצליח להתעלות ליצירותיו המורכבות יותר של האוורד ואינו כזה שמותיר חותם וזיכרון הלאה, אבל הוא בהחלט מצטיין בצילום משובח מכל זווית אפשרית לחיי ותלאות הים, על שלל זויותיו (בספינה, בין שמיים למים וגם מתחת למים), מביא עימות בין האדם לטבע על שלל גורמיו ובין שלל סוגי בני האדם. רון האוורד אולי מוציא את הסרט בעיתוי נהדר, אבל סיכויים נמוכים מאוד, שמעבר להנאה וכבוד רב על יצירתו ועל כשרון שחקניו, יזכה הסרט וצוותו לאיזה שהוא אזכור במעמד חלוקת הפסלונים.