"חשמלית ושמה תשוקה": קורא לה סטלה

טנסי וויליאמס בוודאי לא שיער שיצירתו תהפוך עם השנים לכל כך פופולארית ותפרוץ מבחנים רציניים כמו זמן, תקופה ומדינות. מה שהתחיל כמחזהו השלישי של טנסי ויליאמס ונתן במה מרכזית ומקפצה עצומה לשחקן העילאי, מרלון ברנדו, הפך לאט לאט לקלאסיקה ששום דבר לא יכול להוריד אותה מכס מלכותה העל זמני.

איליה קאזאן אף ביים את ההצגה ואת הסרט, ששניהם הפכו לנכסי צאן ברזל במדיום בו הם הוצגו; הן בתחום המחזות והן בקולנוע. הסיפור שהביא לעירוב של תרבויות, מעמדות וסגנונות מוקצנים של אופי אדם, נותר רלוונטי ואף עבר שכתוב ועדכון גרסה לימינו אנו ולתרבותינו העכשווית. התרבויות המקוריות הוחלפו, השמות נשארו והשחקנים הם תוצרת הארץ. על מנת להבין את המקורות ואת הפלט העדכני, המתרוצץ בימים אלו על במות מרכזיות בארץ ישראל נחזור לטיול בעבר ונשוב להצצה בהווה, נסיעה מהנה.

הסרט (1951)

טנסי וויליאמס כתב, אילייה קאזאן ביים ומרלון ברנדו ו-וויויאן לי כיכבו ביצירה המופתית חוצת הזמנים והגבולות, בעלת הצוות המושלם על מנת ליצור תופעה שכזו. קלאסיקה אמיתית אשר מכילה שחקנים נהדרים ועלילה מרתקת הנראית ברובה מבוססת תיאטרון על פי התפאורה הדלה שלא אמורה להיות רחבה יותר מעבר לבמה עמוסת אביזרים.

הדבר הראשון שראיתי בתחילת הסרט הוא הבית אליו מגיעה בלאנש, הכוכבת המעורערת של הסרט (ויויאן לי). ובכניסתה לבית העומד על ברזלים, בקושי, היה נראה כי המקום הוא במת תיאטרון שעברה הסבה לאולפן קולנוע. השחקנים משחקים כבתיאטרון ומופיעים הופעה קולחת שנראית רציפה וקוהורנטית כמו הופעת תיאטרון ורק נשאר לאשש שאכן אביזרי הבמה הושאלו מאותו תיאטרון.


(תחלק! אני ברצף טוב, מתוך הסרט)

מלבד התפאורה, הבימוי המוגבל בצבעים משתמש בתאורה על מנת לתאר הלכי רוח ובמוזיקה בכדי לקשט ולקשר בין אותם הלכי רוח לאווירה המתהווה והכל נעשה כביד אומן. מרלון ברנדו מנצח על כולם בצעקות רמות ובאחת שלא תישכח ועוד תהדהד זמן רב בקולנוע, אשר בה מגלם את הגבר, זכר האלפא השליט והדומיננטי שלא מוכן לאכול חרא מאף אחד. וויויאן לי בתצוגת משחק אבסולוטית, לעיתים מדי ומוגזמת לא אחת, מנסה להעביר את הלך רוחה של אישה חולה ועושה זאת בהצלחה מרובה.

העלילה אמנם לקוחה משנות החמישים, אבל חלקים רבים ממנה כל כך רלוונטיים לכל תקופה אפשרית וכנראה שימשיכו להיות רלוונטיים, לצערנו בעתיד. סטנלי הוא בעל מכה שחושב שהכל מגיע לו בתור המפרנס היחיד של הבית, הוא שתיין כרוני ומשוגע עם תעודות, כאשר דעתו לא מיושבת עליו כמו שצריך, על מנת לזהות משוגע דרוש משוגע ולשם נכנסת בלאנש (לי).


(אה... אתה לוחץ לי את היד, מתוך הסרט)

היא מגיע לחופשת הקיץ על מנת לבקר את אחותה, רואה את ההתנהגות הזוועתית אותה בולעת האחות מבלי לברוח מיילים רחוקים הרחק ממנו ומתחילה להסביר לאחותה, על בסיס החינוך הטוב שקיבלו בבית, איפה היא שוגה.

בין האחיות ישנה אהבה גדולה, אך גם ריחוק, אותו דואגות הן להזכיר זו לזו בכל הזדמנות והריחוק מונע את הפרידה הכל כך דרושה מהבעל. בלאנש עצמה חיה בעולם של הזיות הולך ומתגבר לאחר שאיבדה את משפחתה, רכושה וניהלה רומן עם תלמיד שאותו לימדה וכל חייה האינטלקטואליים (בניגוד לאחותה) מתמוטטים עליה כעל אחרונת הבורות. החיים הרגילים של בני הזוג כבר לא יהיו כשהיו מהרגע שהחשמלית בשם "תשוקה" הביאה את בעלת התשוקה המוגזמת לביתם והיא אכן מחוללת סערה בפתח הבית, מבפנים ומבחוץ.


(תגידי, יש לי משהו בשיניים?, מתוך הסרט)

יצירה נהדרת, מלאת מחשבה ומלאת חיים וכזאת, שמסתבר, צונזרה בחלקים לא מועטים על מנת להקנות לסרט צניעות יתרה ועקב כך נקודות חשובות נשמטות מהצופה. סיום הסרט שונה במעט מהמחזה המקורי ומוסיף עוד רגע דרמטי בין סטנלי לסטלה, בסצנה מופתית נוספת של תחנוניו של הפולני חסר השליטה אל עבר אשתו, למודת הניסיון המר, במה שהופך לעוד רגע קולנועי בלתי נשכח. סרט חשוב שחייבים לראות פעם אחת ולו רק בשביל הופעה מחשמלת של ברנדו. והבימוי הנהדר של אילייה קאזאן.

ההצגה (2014-2015) ["הבימה" ו"הקמארי"]

זוהי לא הפעם הראשונה, השנייה או השלישית, שהמחזה הזה עולה בארץ ישראל, אלא דווקא הפעם החמישית והשנייה בשנות ה-2000, כאשר קדמו לשנה הנוכחית וזו שלפניה הפקות של תיאטרון האהל, בקפיצות של עשורים בשנים 1959 ו-1968 ואחר כך בשנת 1979 בתיאטרון חיפה.

העלייה הראשונה של המחזה בשנות ה-2000 קרמה עור וגידים בתאטרון בית לסין (שנת 2003) ולבסוף, עשור נוסף לאחר מכן הגיעה, כאמור, הפקה משותפת של "הבימה" ו"הקמארי" בשנת 2014 ונמשכת עדיין בימים אלו.

אילן רונן מקים את אותה הצגה מיתולוגית לחיים בחזרה, כאשר הוא עושה אדפטציות ושינויים קוסמטיים לסביבה המקומית. צווארון לבן, או במקרה זה: חליפה מחויטת לבנה, פוגש את הצווארון הכחול, שיצא קרש מהכביסה, הגס, שלא ירדו כתמיו עד הסוף - האלמנט הזה נותר בעינו.


(הפולני לא פולני, המיסיסיפית בכלל רוסיה, צילום: ג'ראר אלון)

הסביבה כבר לא נקראת נ'ורלניס (ניו אורלינס), אלא שכונה קוסמופוליטית והצד האשכנזי פוגש את הצד המזרחי וסטנלי המקורי, הפולני הופך להיות "הטורקי" ואילו בלאנש היא רוסיה, רוויות כוסיות וודקה ועצבים מרוטים עם מבטא תואם.

בימי פוסט בחירות ושהפצע העדתי עדיין פתוח ומדמם, ההצגה הזו מתאימה כמו כפפת לייטקס ליד. עמוס תמם לוקח על עצמו את תפקיד הקזבלן בפעם השנייה, רק פחות רך לב ויותר קשוח, גס ומחוספס, הוא סטנלי נטול שם משפחה ונקרא בעיקר: סטן או "הטורקי" (נטול שווארמה). יבגניה דודינה היא האשכנזיה המורמת מפשוטי העם והשניים בעצם מייצגים סטריאוטיפים, שעדיף היה למחות, אבל הם הידועים והמפורסמים ביותר במדינתנו והם נחבטים סיבוב אחרי סיבוב במהלך ההצגה, כאשר השניים יוצאים לדו קרב סוער, שמסתיים בסיום המקורי של ההצגה משנות הארבעים של המאה הקודמת.


(זה קוביות טבעי, צילום: באדיבות הקאמרי)

השניים בתצוגת תכלית מפזזים על הבמה ועושים עבודה נהדרת, בעיקר דודינה שמשנה מצבי רוח, לפי נקישת אצבע, מה שלא מוריד במאומה מאיכותו הידועה של תמם, שמוצא את עצמו לא פעם מוביל הצגות משמעותיות בתיאטרון. הבמה מעניקה חזות מינימליסטית לצופיה, כאשר בתחילת ההצגה מעטרים שחקני המשנה את הקיר האחורי שלהם בשלל כתובות גראפיטי ומהתלים בצופים, בעוד בהמשך ההצגה הם מופיעים גם בתור props (אביזרי במה) אנושיים; תאורה, מחזיקי בקבוקים ומביאי כיסאות, אמבטיות וכדומה.

השימוש המושכל בשחקנים המשניים בתור עזרי תפאורה, מדגיש את מרכז הבמה ומפנה את אור הזרקורים לשחקנים ולשחקנים בלבד, מדגיש את עבודתם ועוזר להבליט, פעם נוספת את הפערים החברתיים, שהתקיימו וממשיכים להתקיים, גם עדיין במדינתנו הזעירה.


(מותק, רואים לאחותך את ה... בועות, צילום: באדיבות הבימה)

התיאטרון הישראלי אוהב לקחת סיפורים וסרטים ישנים, שמבליטים הבדלי מעמדות והבדלי גזעים ולערבב אותם מחדש וכך גם עושה אילן רונן בהפקה הנוכחית ועושה זאת בהצלחה מרובה, שלל שחקנים משלימים נהדרים ובראשם שני שחקני המשנה לדודינה ותמם; פיני קידרון, התפור לתפקיד מיץ' ואנה דוברוביצקי, הסטלה המקומית שלנו, בעלת המבטא הרוסי החזק והגוף המשגע.

התיאטרון לא חוסך מצופיו החיים את תחילת הסצנות הבוטות וגם סצנת האונס מהתלת, כאשר היא ברורה על גבול המעורפלת והיא הצלחה נוספת עם אביזר במה אחד (מיטה) ושני שחקנים דגולים.

אילן רונן איננו איליה קאזאן ואולי גם לעולם לא ייגע בתהילתו של אחד מדגולי הבמאים, אבל הוא בהחלט הצליח להוכיח שיש לו מה למכור בזירה המקומית ובמדיום הבימתי, גם עמוס תמם איננו ברנדו ולעולם לא יהיה, אבל וזה אבל גדול, הוא הולך ומסתמן כאחד האיכותיים בסביבה הישראלית, כאשר הוא ממשיך ומטפס על צמרות עצים בשדה המקומי.


(ליצן קטן שלי, אולי תבכה איתי, צילום" באדיבות הבימה)

סוף דבר;
לא הפעם הראשונה שאני מגיע להצגה בעקבות סרט קלאסי וזה עדיף, מן הסתם על הסדר ההפוך (הליכה להצגה ואז השלמת הקלאסיקה - אולי מבושה פנימית ואולי פשוט תמיד עדיף שהמקור יהיה זה שההצגה הישראלית תושווה אליו) ואשתי היטיבה לתאר את התחושות שעלו בה בעקבות ההצגה בצורה מדויקת למדי, כאשר הבהירה לי, שהאינטרפטציה של אילן רונן למציאות הנוכחית עוזרת להתחבר בצורה טובה יותר מאשר הייתה עשויה להתחבר לסרט המקורי, שמציג תקופה וסביבה שונה ופחות מוכרת לתושבים המקומיים.

לחובבי קולנוע מובהקים יהיו בסיסי השוואה שונים ומן הסתם ההצגה לא תעמוד בהם, אך עם זאת, הכניסה המפוכחת לזירה הבימתית, אשר מלווה ברצון להנות מאופן הביצוע בנוסף לדילוג על השוואה אובססיבית לסרט המקורי (כי כנראה אלו שצפו במחזה המקורי כבר לא זוכרים או לא איתנו עוד) נותנת להנות מהרוח הבלתי ניתנת לכיבוי של הקאסט הישראלי, שעושה שירות טוב ומתרגם לקהל המקומי תכני עבר, שלא בטוח שהיו מתעכלים היטב בקיבה הישראלית.

הצגה נהדרת, קולנוע מופלא וקלאסיקה, שפשוט אוחזת בציפורניים הולכות ומתחדדות בצופים, אשר מצדיקים את עלייתה הבלתי פוסקת בבימות העולם ובביקור המקומי בארץ ישראל. אז כל עוד ההזדמנות לקיים השוואה עדיין ניתנת, עשו לעצמכם טובה ותבדקו את הגרסה המקומית, לפני שהמסך יורד.