"הדב פדינגטון": פינת ליטוף

אומנם בני בן השנתיים וחצי לא יצליח להבין מה בדיוק רוצים ממנו גם אם הסרט הזה יהיה בדיבוב מלא, אבל ילדים קצת יותר גדולים ובוגרים יכולים בהחלט לקבל את מנת הקולנוע הנעימה שלהם. קלישאה אחת שזורה בשנייה וסגנון קולנועי חביב מאוד, עם קריצות חלושות גם להורים, הם המאפיין המרכזי של הסרט.

בכל הסרט ליוותה אותי הרגשה שזה מוכר מאיפשהו, נכון, התוכן והעלילה שנכנסו לסרט מוכרים מכל כך הרבה סרטים מצוירים לילדים, אבל הפעם הייתה הרגשה קצת מרי פופינסית, האב האנליסט המחושב, שחושש מסיכונים מיותרים לילדיו, אמנם לא הולך להעיף עפיפונים בסוף, אבל הוא יפתח את הספינקטר הבלתי משתחרר שלו ואת הלב, בהתאמה.

האמא, מאוד מזכירה את האם החולמנית (אמנם לא לוחמנית) מהסרט "מרי פופינס" ויש לנו שני ילדים, אמנם לא שובבי פופינס, אבל בכל זאת; בן ובת, שמחפשים את קרבת אביהם ומאוד מתבאסים שהאיש מסרב לרדת מצמרת העץ האנאליטי שלו אל רצפת חדר המשחקים שלהם. לא סתם הכניסו את מטאפורת העץ המלבלב הכה פשוטה (עדיין, סרט לילדים), אל קירות הבית. כל ילד קטן יכול להבין את מהות פריחת העץ והתרוקנותו מעלים מוריקים, בהתאם לסטטוס הימצאו של פדינגטון בבית, כמו שאמרנו; פשוט ומתקתק.


פ-ד-י-נ-ג-ט-ו-ן, נעים להכיר (מתוך הסרט)

למי שלא מכיר ולא גדל על הסדרה המצוירת, פדינגטון הוא דובון קטן וחביב שאוהב מאוד מרמלדה, הוא חובש את כובעו האדום של דודו ומחפש, בסרט הספציפי שלנו, משפחה שתאהב אותו, תאמץ אותו ותעניק לו בית חם, כפי שהובטח לדודו מפי חוקר לונדוני, שגילה לדובים את השפה האנגלית והגינונים הבריטיים.

מודה שלא יצא לי לראות את הסדרה המצוירת, אבל נדמה שזה משהו שאפשר לתת לילדים לגדול עליו בבטחה וגם הסרט מקיים, בעזרת אנימציה ריאילסטית מאוד, את תחושת השייכות של הדוב לעולם האמיתי והיותו חלק אינטגרלי בעולם בני אדם וחיות. האנימציה הממוחשבת ומשולבת בתוך סרט עם שחקנים חיים לא נראתה בפעם הראשונה, פשוט מפעם לפעם זה נראה יותר ויותר טוב (או יותר ויותר דוב, במקרה הספציפי של הסרט הנוכחי).

ניקול קידמן זורקת את עצמה לתפקיד די מגוחך וקשה למצב אותה בצורה יעילה עם מרושעות אגדיות של סרטי ילדים, אבל אני מניח, שעבור הילדים זה יספיק בשביל לא לחבב את דמותה, למרות שהיא עונה על כל צרכי המבוגרים, קרי: בלונדינית על עקבים.


I'm the Bitch (מתוך הסרט)

בגלל שהסרט הוא די מוצלח, אפשר לומר שהיא קצת ממתנת את הנפילות המחפירות שלה, בהם בחרה לככב, אבל עדיין סרט ילדים לא יחזיר את האישה לקדמת הבמה ויכול להוות כדור קטן וצבעוני נגד שקיעה וצלילה של הקריירה הדועכת של קידמן, להזכירכם, זוכת אוסקר, מועמדת ושחקנית מעוטרת ללא קשר לפסלונים של האקדמיה.

בן ווישאו האיכותי הוא האיש שמאחורי הקול של פדינגטון והוא מדבב אותו מקסים ונאמן לתפקיד, במלוא הרצינות כאילו שמדובר באחת מההפקות האיכותיות אליהן השתייך בעבר ("סקייפול", "ענן אטלס", "אני לא שם"), סאלי הוקינס המוכרת לרבים, בתפקיד האמא הקלולסית וחמימת הלב ומזכירה לא מעט, בהתנהגות דמותה, את הדמות האחרונה הגדולה שכיכבה בסרט, אחותה של "יסמין הכחולה", שחקנית נפלאה.


שלום, אני נוסע. אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה...

אימלדה סטונטון ומייקל גמבון (דמבלדור, בשבילכם) הם הדובים הדודים של פדינגטון הצעיר, או יותר נכון הקולות מאחורי הדובים ובסך הכל ואי אפשר לשכוח את התפקיד הקטן של מאט לוקאס המצחיק מ"הממלכה הקטנה", הסרט מתהדר בקאסט איכותי שלא חושש להיכנס לנישת הילדים, נישה שנועדה להקסים ולא לאתגר אף קהל. במהלך הסרט עברו בי מחשבות שפקפקו באיכות הסרט, היה מקושקש מדי, שטותי מדי ועם זאת מקסים ומלבב, אבל מה שהכריע את הכף לטובתו, מעבר לאנימציה המרהיבה, הייתה העובדה הפשוטה, שהסרט נועד ומדבר אל הקטנים ועבורם זוהי חוויה נהדרת, מקסימה ומצחיקה.


אפשר לצאת עכשיו? (מתוך הסרט)

דבר העורך - בראל:
לסיכום, מדובר בסרט נפלא לילדים וכמו גם לצופים המבוגרים שבינינו, כאלה אשר התאהבו בדובים החביבים "פו הדוב" המופלא ו"אחי הדוב" הקסום. הסרט הוא מסוג הסרטים, שלמרות כי מדובר באנימציה מונפשת/משולבת, תמיד אפשר ללמוד וללמד כיצד לעזור לאחר ולמרות השוני, צריך לדעת לקבל את האחר וגם לתת במידת הצורך. מסר כמו: "רק אהבה תנצח" נוכח מאסיבי בסרט ובעזרתו, בעצם, ניתנת התחושה של ביטחון בעולם בו אנו חיים מצד הדמויות הסמכותיות, המגדלות וההוריות וההרגשה בסיום היא שהעולם הוא מקום שטוב לחיות בו. אלו הם מסרים, שאנחנו ויוצרי הסרט מנסים להנחיל לדורות הבאים, בשביל לגדל אותם בצורה חיובית, והסרט הנ"ל עושה זאת בצורה המקסימלית ובעצם משקף את השקפת העולם ההורית הבסיסית ביותר.