חיה בסרט

ניצה, ניצולת שואה בת 78, מתמודדת עם שאלות קיומיות עמוקות כשהיא יוצאת למסע אישי בעקבות זהותה האבודה. היא חיה עם הוריה המאמצים, אך זיכרונות ילדותה נמחקו כמעט לחלוטין, מה שמותיר אותה במאבק פנימי בין תחושת שייכות לבין חיפוש אחר שורשים אמיתיים. במהלך המסע היא מוצאת תמליל משפט מ-1952 שנערך בחיפה, המסמך חושף פרטים על גורלה ומעלה תהיות חדשות בנוגע למוצאה ולמשפחתה. ניצה מוצאת את עצמה קרועה בין שתי דמויות אימהיות, מה שמדגיש את המתח בין העבר הטראומטי של השואה לבין התקווה והתחייה של דור שלאחריה. במקביל, מירי, שמבקשת להכיר את אביה שמעולם לא פגשה, מצטרפת לסיפור ומוסיפה מימד נוסף לחיפוש אחר זהות ושורשים משפחתיים. דרך דמויותיהן של ניצה ומירי, הסרט מציג ניגוד בין הכאב והאובדן של השואה לבין הרצון להמשיך הלאה ולבנות חיים חדשים, כשהן מתמודדות עם שאלות על משפחה, זיכרון והמשמעות של שורשים. המסע של ניצה ומירי הוא מסע של גילוי עצמי, שמעלה את החשיבות של ההבנה והקבלה של העבר כדי להתמודד עם ההווה ולבנות עתיד. ההתמודדות עם זיכרונות שנמחקו, עם שאלות על זהות ועם מערכות יחסים מורכבות, הופכת את הסיפור למרגש ועמוק, ומציבה את ניצה ומירי בפני הבחירה כיצד להגדיר את עצמן בעולם שנבנה מחדש אחרי האסון. הסרט מדגיש את הקשר המורכב בין דורות שונים, כאשר ניצה ומירי מגלות שהעבר אינו רק זיכרון טראומטי אלא גם מקור לכוח ולתקווה. באמצעות מפגשים עם אנשים מהקהילה והמשפחה, הן לומדות לקבל את השונות והמורכבות שבזהותן. המסע שלהן מעלה שאלות על משמעות המשפחה, על ההבדלים בין אימהות ביולוגיות לאימוץ, ועל האופן שבו הזיכרון מעצב את ההווה. בסופו של דבר, הסרט מציע מסר של פיוס עם העבר ויצירת עתיד מלא משמעות, תוך הדגשה של החשיבות שבהבנת ההיסטוריה האישית והקולקטיבית. ניצה ומירי מוצאות דרך לחבר בין העבר להווה, ומגלות שהזהות היא תהליך מתמשך של גילוי וקבלה.