אני לא

אורן לווי הוא תלמיד בבית ספר פנימייה שנושא עמו משא כבד של זהות ומציאות מורכבת. מאז שאומץ מגואטמלה, אורן מתמודד עם תחושת ניכור פנימית ועם רצון עז להרגיש אהוב, אך במקביל הוא מתנגד בכל תוקף לניסיונות החיבה שמופנים אליו. הוא כועס על התוויות שהוצמדו לו, במיוחד לאחר שאובחן בטעות כאוטיסט במסגרת תסמונת אספרגר, אבחנה שהקשתה עליו להרגיש מובן ומקובל. אורן חולם להיות במאי קולנוע, וכדי להתמודד עם הקשיים והכאבים הוא מתעד את חייו באמצעות מצלמה, יוצא למסע של גילוי עצמי ומתעד רגעים משמעותיים בחייו.

הסרט מתמקד בנקודות מפנה שונות בחייו של אורן, כמו יחסיו המורכבים עם משפחתו המאמצת והמסע שיצא אליו לגואטמלה, ארץ הולדתו, במטרה למצוא את הוריו הביולוגיים ולהבין את שורשיו. המסע הזה הוא לא רק פיזי אלא גם רגשי, שמעמיק את ההבנה של אורן את עצמו ואת מקומו בעולם. באמצעות הצילום העצמי, אורן מצליח לבטא את רגשותיו המורכבים, את התסכולים ואת התקוות שלו, ומאפשר הצצה נדירה אל עולמו הפנימי. הסרט חושף את המאבק המתמשך של אורן לקבל את עצמו באהבה, ללא תוויות או הגדרות שמגבילות אותו, ומציג מסע של חיפוש אחר שייכות, הבנה וקבלה אמיתית. במהלך המסע, אורן מתמודד עם שאלות עמוקות על זהותו התרבותית והאישית, על ההבדלים בין המשפחה הביולוגית למשפחתו המאמצת, ועל האופן שבו החברה מגדירה ומסווגת אנשים. הוא מתמודד עם תחושת ניכור ועם הרצון לפרוץ את הגבולות שהוטלו עליו, ומגלה כי האהבה והקבלה הן מורכבות ודינמיות, ולא תמיד תואמות את הציפיות החברתיות. הסרט מציג את התהליך האישי של אורן כמאבק מתמשך לשחרור מהתוויות, ומדגים כיצד יצירתיות וביטוי עצמי יכולים לשמש כלי לשיקום ולהעצמה. בסופו של דבר, אורן לומד לקבל את עצמו כפי שהוא, עם כל המורכבויות והסתירות שבו, ומראה כי המסע למציאת זהות הוא מסע מתמשך וייחודי לכל אדם. הסרט הוא עדות כנה ונוגעת ללב על הכוח של סיפור אישי ועל הצורך האנושי בשייכות ובאהבה ללא תנאים.