"חמישים אביבים": חמישים גוונים של שחרור

גיל החמישים הוא כבר לא סתם מספר, הוא בהחלט מסמל את הנקודה בה האדם מרגיש פיזית ומנטלית שהגיע שינוי משמעותי בחייו. לא מעט סרטים עסקו בו ובהתבגרות/הזדקנו ת בכלל, אבל בשנה החולפת הסרט הנוכחי הוא הצרפתי השני שנושא עימו את המספר (בתרגום לעברית, לפחות) בתור ציון סטטוס חדש עבור גיבורת הסרט, אשר מגיעה לצומת דרכים פתלתלה בחייה. הסרט הראשון שעסק בגיל חמישים היה סרטה של ולרי למרסיה (בבימויה ובכיכובה) בשם המעוברת שלו: "50 זה ה-30 החדש" (או כפי שנקרא בשפת המקור: מארי-פרנסין), הסרט תיאר אישה שחווה טלטלה בחיי הנישואין והעבודה וחוזרת לגור עם הוריה בגיל חמישים, דרך כך היא חיה מחדש חיי צעירה בגוף של בוגרת. לא מקבלת את אריזת גיל חמישים וחוזרת אחורה בזמן, מבחינה מנטלית, בעודה נותרת בגילה הנוכחי.

הסרט הנוכחי קיבל גם הוא שם מקורי, אשר נושא עימו את שמה של גיבורת הסרט ובתרגום לשפות אחרות (עברית, למשל) הוא כלל בתוכו את המספר שבעצם מציין את גילה של כוכבת הסרט. חמישים האביבים בסך הכל מספרים לצופה מהו גילה של גיבורת הסרט בו הוא מתכנן לצפות ואפשר בקלות רבה להסיק שגם כאן יהיה סיפור מרד מאוחר מסוים, של אמא מבוגרת, בואכה סבתא, שרוצה להוכיח לכולם שהגיל הוא רק מספר ומה שמשנה הוא התרגיל. בתרגום הסרט לאנגלית הוא נקרא "יש לי חיים" ואי אפשר שלא לחבר את הקווים בין הנקודות העבות עליהם החליטו המפיצים השונים, בכדי שיהיה קל יותר להסיק על מה ידבר הסרט.


(תעבירי ת'משחה | באדיבות קולנוע חדש)

הסרט נפתח בסערה יחסית, כאשר אורור, גיבורת הסרט (אגנס ג'אווי), מתארגנת לקראת אירוע מסוים שנראה חשוב למדי עבורה. היא זקוקה לתמיכה של בתה הצעירה, לוסי ולמילות העידוד שלה. היא חווה התקף גל חום מטורף (דינג דונג! רמז ראשון) ומשם יוצאת לכיוון עבודתה, כמלצרית ראשית במסעדה שזה עתה התחלפו בה הבעלים (שפרש לפנסיה. רמז שני). הבעלים החדש הוא צעיר, מוזר וקורא לכל מלצרית בשם שנראה לו במקום בשמה האמיתי, עובדה שלא מונעת מאורור להמשיך לעבוד, על אף העובדה שהיא חשה שהוא קצת מוריד מכבודה.

הבת השנייה של אורור - מרינה, מודיעה לאמה באמצע המשמרת שהיא בהיריון. אורור לא מקבלת זאת היטב מול בתה ועצם העובדה שהיא הופכת להיות סבתא מוסיפה עוד שמן למדורה. תוסיפו לכך את העובדה שהיא פוגשת את אהובה מימי צעירותה וקיבלתם אישה עם מנעד רגשי ההולך ומתקרב לקראת פיצוץ. היא חווה לא מעט רגעי פלאשבק של בנותיה הצעירות, שהיו כרוכות אחריה ונשענת על זכרונות נפלאים מהעבר, הכוללות את אהובה משכבר הימים, בעוד ההווה לא מקיים הרבה מבחינתה. כך מתנהלת לה אורור במרבית הרגעים בסרט ובכמה מסלולים, עם בנותיה, עם חברתה הטובה והרווקה התמידית - מאנו, לה היא עוזרת לתווך דירות ועם כריסטוף, אהובה מימיה הצעירים.


(אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם | צילום: IMDB)

בלנדין לנואר מתארת בחן והמון קסם את עלייתה של אורור על המסלול של גיל הבלות הנשי. אורור מתוסכלת וצוברת המון אירועים מכוננים בחייה, שמבלבלים אותה מכל כיוון אפשרי ובפרק זמן קצר למדי. בשביל לשמור על שפיותה היא משתמשת בהמון הומור עצמי, נשענת על הדמויות החשובות בחייה ומצליחה לשרוד את כל מה שזורקים עליה החיים. את הנשיות ההולכת ונעלמת שלה היא מנסה לשמר בקופסא ולפזר אבקה מרוכזת לעבר אהובה משכבר הימים ועל בנותיה, שחוות בעצמן סוג של מבחנים ומשברים שהחיים הצעירים שלהן מציבים להן בנקודת הזמן שגם אורור חווה את משבר הנשיות שלה.

אגנס ג'אווי, הכוכבת הראשית, כובשת את המסך עם מימיקת פנים מאלפת וכזו שלא מסגירה לעולם את המצוקה בה שרויה הדמות אותה היא מגלמת. כאשר היא רוצה, היא פורצת בבכי ובשאר הרגעים היא פשוט קסומה, מצחיקה ומעבירה את הקהל רגעים קומיים מזוקקים, לצד שותפיה ההזויים על המסך, עם רגעי קומדיית סלפסטיק מופרעים, במצבים המופרכים ועם רגעי קומדיה עדינים יותר, כאשר לנואר רוצה להרגיע את היצרים של הסרט. לנואר מיטיבה להציב את הגיבורה שלה אל מול שלל מטאפורות המסמלות את מאבקה בגיל ובדימוי העצמי שלה, דוגמת מטאפורת הדלת האוטומטית הבולטת והנהדרת (בה "פארגו" היטיבו להשתמש, בעונה האחרונה), שלא נפתחת כאשר אורור מנסה לעבור בה, מן סימן שמציג כמה תקועה הגיבורה של הסרט בחייה וכמה היא רוצה שיראו אותה ויקבלו אותה כפי שהיא ועל אף כל מגרעותיה וגילה המתקדם.


(נכנס לך השיער לעין | באדיבות קולנוע חדש)

הדמויות בסרט, מעבר לגיבורה הראשית והגיבורות המשניות (כן, רובן נשים, בעוד סרט של נשיות מתפרצת) כל כך נכונות וכל כך תורמות, הן בצד הדרמטי והן בצד הקומי. גם הדמויות הפחות חשובות נושקות לסיטואציות המגוחכות שהסרט משתמש בהן בשביל לאזן כל רגעי דרמטי עם שלושה קומיים. כל דמות היא פאן באישיותה של אורור, כל דמות מייצגת חלק מהנשיות שלה וכמובן חלק מהתסכולים המצטברים שלה על חייה והסיטואציות שסביבה. ובין כל אלו שוחה לה אורור אל עבר נקודת השפיות שנמצאת במקום רחוק ונקודה שקשה לראות בין הגלים הסוערים, שהם חייה.

זה אולי לא הסרט הכי מבריק שהגיע אלינו מצרפת, אבל הוא בהחלט אחד המקסימים ומשובבי הנפש שעשו את דרכם ארצה. זה אחד מהסרטים המהנים והמצחיקים, באמת ובתמים, שכל סיטואציה בו ריאלית ותלושה בו זמנית. ההפתעות שעשויות לקרות במצבים רגילים הם אלו שמוציאים את הצופים מגדרם, הצחוקים על הדברים הפשוטים שמפריעים לאישה בסביבות גיל החמישים הם ההנאות הקטנות והגדולות של הסרט. השחקנית הראשית, שחקניות המשנה והבימוי המדויק והנפלא של לנואר הם פשוט בינגו ופגיעה מדויקת לרגשות הצופים ולהנאה הצרופה שלהם מסרטה.


(יאללה, מי באה לישון | באדיבות קולנוע חדש)

משפט על הסרט:
תענוג צרוף, הנאה גולמית וכיף גדול לצחוק על הגיל והתרגיל. ביצוע נהדר של כל העומדים מאחוריי הסרט ובאמת אחד הסרטים המהנים שהגיעו מצרפת לאחרונה.

משפט על הבמאית:
בלנדין לנואר, בסרטה הארוך השני, מפליאה בקומדיה מחושבת ומתוכננת היטב, נוגעת בכל העצבים הרגישים של גיל החמישים ומעלה חיוך בעזרת צוות כובש ועבודת בימוי מהוקצעת.

משפט על השחקנים:
אגנס ג'אווי בתפקיד פשוט נפלא ומשכנע, לצידה פסקל ארביו בתור החברה הרווקה התמידית, שיוצרת ריגושים, בתפקיד נהדר. בנותיה המגולמות על ידי שרה סוקו ו-לו רואה-לקויינה משלימות קאסט נשי חזק וגם הזן הגברי מאוזכר לפרקים, כי איך אפשר בלי?

משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי (או אפילו קצת פחות) של עונג צרפתי טהור, קומדיה שמצליחה לומר את כל מה שרוצה לומר לנואר במסגרת זמן קצובה ומדודה לטובה.