"בן-חור": בן חור-ג

לרגל יציאת החידוש לסרט האגדי משלהי שנות החמישים, היה צורך להוריד את "בן חור" הוותיק ממדף רשימת הצפייה ואשכרה לצפות בו. מעבר לרצון להתכונן באופן ראוי לצפייה בחידוש המי יודע כמה שהוליווד הפיקה השנה מבין ידיה, היה צורך להבין את המקור ולנסות אולי להבין למה בכלל חשבו לגעת ביצירה העל זמנית הזו ולייצר לה חידוש משלה. "בן-חור: סיפורו של המשיח" ראה אור לראשונה בגרסה הכתובה, פרי עטו של הסופר לו וואלס, זה היה לפני לא מעט זמן, בשנת 1880 ומאז כמה גרסאות קולנועיות ניסו את מזלן בהחייאת האפוס, כאשר שתי גרסאות אילמות עלו בשנים 1907 ובשנת 1925, אבל הקלאסיקה, זוכת האוסקרים ופורצת הדרך התרחשה בסוף שנות החמישים ובוימה על ידי וויליאם ווילר, כאשר כוכבו הראשי בקאסט היה צ'רלטון הסטון.

הסרט ארך קצת יותר משלוש וחצי שעות וכלל את אחד מהסיקוונסים המרשימים והמושקעים ביותר שידע עולם הקולנוע באותם הזמנים ועוד שנים רבות קדימה, סיקוונס המרכבות היה זה שגרם להסטון ללמוד לרכב על כרכרות במשך חודש ולעמיתו (סטיבן בויד, אשר גילם את מסאלה) ללמוד גם רכיבה על כרכרות במשך שבועיים, כמות הניצבים והגודל של סט הצילומים עבור הסיקוונס היו חסרי תקדים והצילום עצמו ארך כשלושה חודשים, מיותר לציין שהטכנולוגיה בה צולם הסיקוונס והסרט עצמו, היו פורצי דרך ומרעישי עולמות. הסרט משנת 1959 זכה ב-11 אוסקרים, שיא שהחזיק עד לשוואתו מידי ה"טיטאניק" ואחריו ששווה שוב, בפרק השלישי בסדרת "שר הטבעות". בקיצור ולעניין, "בן חור" היה אחד הדברים הענקיים שהקולנוע ייצר אי פעם ושמו שמור היטב בכספות הנעולות ביותר של הוליווד בתור אחד מהנכסים שבלתי ניתן לוותר עליהם בהיסטוריה הקולנועית.


(הם עדיין חותרים לייצור גרסה, שתדגדג לי את קצות האצבעות)

סיפורו של "בן חור" שטח את חברותם ויריבותם של שני אחים חורגים, חברי ילדות ונפש, אשר נפגשים לאחר מספר לא מבוטל של שנים, בהם דרכיהם לא נפגשו. בעוד יהודה בן-חור נותר במעמד האצולה שלו בממלכת יהודה, מסאלה חוזר בתור טריביון, לוחם רומאי וותיק ושר מלחמה, בתקופה בה היהודים סרים למרותה של רומא ורומא מכניסה עוד ועוד רגליים וידיים דורסניות לממלכת יהודה וירושלים בפרט. כאשר מסאלה חוזר, אין זאת אומרת שחברותו עם יהודה תתחדש, ההפך הוא הנכון, השניים פונים לשני כיוונים שונים ובעוד יהודה מצליח להתקרב לבני עמו ולמאבק, אותו הם מייצגים מול הכיבוש הרומי, מסאלה הוא הכיבוש הרומי, אשר חובת ההוכחה עליו. הוא מנתץ כל קשר עם יהודה ועובר לתוקפנות, אגרסיביות ושולח את יהודה מעליו לשנות גלות בספינות המלחמה הרומיות. משם יתגלגל יהודה, תחת שם חדש וכישרון חדש, בחזרה אל ממלכת יהודה וירושלים, על מנת להילחם בחברו הוותיק לשעבר ואויבו העז בהווה, דרך סוסי המרכבות, בזירה הרומית.

בין לבין ולא פחות חשוב מהסיפור המרכזי היה סיפור עלייתו של ישו וגם נפילתו והוא הותיר חותם עז על אלמנטים מסוימים של הסרט, אשר היו רגעים מכוננים בכל צעד חשוב בסרט. אין ספק שהסרט הוותיק משנת 1959 קימץ בלא מעט פרטים והאריך, ללא התחשבות בשום פרט, מעבר ליצירה קולנועית, בסצנות ושאר אלמנטים קולנועיים אחרים, לא מעט פאתוס ודרמה וגם לא מעט אובר-אקטינג, שהיה מנת חלקה של הוליווד, באותן השנים, אבל אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות והעוצמה שצ'ארלטון הסטון הקרין בכל דקת מסך והסרט בהחלט הולם את השם "אפוס" אשר נגרר אחריו לכל מקום.


(שמאלה, אמרתי שמאלה!! | צילום יח"צ)

כך מגיעה לה הגרסה החדשה, עם במאי יומרני וכמעט ללא קבלות רציניות ומרשימות בהוליווד (למרות שביים את "מבוקש" האנרגטי והמוצלח) - הקזחי טימור בקממבטוב, אשר יודע לייצר רגעי אקשן הוליוודיים מזוקקים ובהצלחה מרובה. בקממבטוב מגיע, כאשר הוא מלווה בקאסט לא רע, אבל גם לא הכי יוקרתי בנוף ההוליוודי וקורא תיגר על אחת מהקלאסיקות הגדולות שייצרה הוליווד אי פעם ועוד מתמקם לו בנוחות בין שלל סרטי הקיץ המובהקים, באמצע סוף אוגוסט - כאורה לא צעד חכם או מבשר טובות, אבל הנה הוא כאן.

בקממבטוב פותח את הסרט ממקום שונה לגמרי מאשר נפתח הסרט של ווילר, הוא פותח בסיפור שלא סיפרה הקלאסיקה הנושנה. המקור לאהבה העזה בין האחים החורגים וגם המקור לניכור של מסאלה ממשפחת בן-חור, אשר אימצה אותו לחיקה ובכל זאת הדירה אותו לכדי חיפוש עצמו וגרמה לו לרעות בדרכים הרומאיות. בהשוואה לסרט הקודם זה מחוסר דיוק, אבל את חוסר הדיוק ושינוי הגרסאות עוד נפגוש בהמשך ביתר שאת, בקממבטוב רצה לייצר גרסה קצת שונה משלו ועם מסרים פוליטיים עדכניים, אבל המסרים הללו קצת הולכים לאיבוד בין השורות ולעיתים קצת צורמים, בעיקר לקהל הישראלי באולם.

תחילת הסרט ממצבת דווקא את מסאלה בתור סוג של גיבור טראגי ודמות שהקהל רוצה ויכול להזדהות איתה בקלות יתרה, כאשר הוא מוצג בתור הבן החורג, דחוי מכיוונה של האם ואפילו יהודה בן-חור נוטה לזלזל באופן לא מתכוון באחיו החורג, באמונותיו ובכיוון אליו הוא שואף. עוד שלל שינויי גרסה כוללים את פגישתו של בן-חור עם גורלו ועם אנשים דומנינטיים בחייו והמרכזי הוא ישו, אשר בסרט הנוכחי מגולם על ידי רודריגו סנטורו, שפניו נראות וקולו נשמע - בניגוד חריף לסרט הקודם, שם ישו היה דמות ערטילאית, נחבאת ובעלת נוכחות חזקה ולו מעצם המפגש איתה. אחד המסרים העיקריים, אשר עולים מהסרט הנוכחי יושב בעיקר על הגבול בין ירושלים דאז לבין ירושלים היום, כאשר אז ישב עם כובש על אוכלוסייה קיימת והכריח אותה לבצע כל מה שצריך בשביל לזכות בחופש וזה מזכיר מצב קיים שמנסים לתרגם לירושלים של היום.


(אז מתי אני צועק This is Sparta? | צילום יח"צ)

מוקצן גם היחס המזגזג של בן-חור כלפי המורדים וכלפי אחיו החורג, שהגיע לבטלם. מסר מעניין נמסר דרך בן-חור לגבי מעמד אצולה וכניסה בעל כורחו לעין הסערה, כאשר הוא מנסה להימנע מעימותים ולהיות מסביר פנים לכובשיו ולעומת זאת, לנסות ולהניא את המתנגדים, אבל כאשר העימות נוחת אצלו בבית הוא נאנס לבחור צד ובעצם לבטל את חיי הנוחות שחי עד אז. דמותו של מסאלה משתנה מדמותו הקלאסית והוא חש צורך לחץ לרצות את עמיתיו ועל כן נאלץ לשנות את עורו והחלטותיו והופך במהלך די מהיר לחיית טרף, שחייבת דין וחשבון לאלו היושבים מעליו ובצדדיו ולא לאלו אשר גידלו אותו ודאגו לו במשך שנות ינקותו עד נערותו.

כן, ישנם לא מעט שינויים תוכניים ועלילתיים שמנסה לייצר בקממבטוב, אבל כל הניסיונות לייצר מסרים חתרניים, אנטי כיבושיים ובכלל להעניק לסרט מימד בעל עומקים שונים הולכים לאיבוד עוד בתחילתו ומשם זה סתם נראה כמו עוד גרסה חיוורת ודהויה לסרט האפי, הבלתי נשכח ושיאן האוסקרים המכהן (ביחד עם עוד שניים). מורגן פרימן, מבכירי ו-וותיקי בניה של הוליווד נכנס שוב בתפקיד הנרייטור, ה-ווייס אובר ומורה דרך לעת מצוא. הוא מגלם את השייח יילדרים, שנראה יותר כמו השייח בוב מארלידרים ותרומתו לסרט די נמוכה, הוא נראה תלוש מאוד מהסרט והתסריט ונראה שבמקממבטוב משתמש בו כאות הוקרה והמשך לשיתוף הפעולה המוצלח בין השניים ב-"מבוקש". ג'ק יוסטון, אשר מלבד הגייה כמעט דומה לכוכב הסרט הקודם (האסטון) מציג "בן-חור" נרפה למדי וראוי היה ללהק כוכב הוליוודי קצת יותר סוחף ואקטואלי להוליווד של היום. טובי קבל הוא בעצם היחיד בקאסט אשר נותן הופעה ראויה ונשאב אל הצד האפל של הכוח הרומי (פעם שנייה שהוא משנה את עורו במשחקו, אחרי דוקטור דום של "ארבעת המופלאים" הנוראיים). סאנטורו טוב בתור ישו בעל הפנים והנוכחות הפיזית הנראית ואילו איילת זורר ממשיכה לגלם את תפקיד "האמא של...", כאשר הדקות הפעם נערמו ונאספו אחרי הופעת עשר הדקות שלה ב"איש הפלדה", היא מעט יותר מורגשת, אבל לא באמת.


(מורגן, באמת שהגזמת הפעם)

ושוב עולה ונשאלת השאלה, למה בעצם הרגיש צורך בקממבטוב לייצר גרסת אקשן זולה למדי לאחד מהסרטים המפוארים ביותר שידעה הוליווד אי פעם? ואם הוא כבר ייצר גרסה חדשה משלו עם מסרים קצת שונים יותר, למה לא לעשות את זה עם צוות מפואר יותר ועם כיוון הרבה יותר רציני ועמוק? ואם כל אלו עולים לאחר שהסרט ראה אור במסכי הקולנוע המקומיים והעולמיים, אפשר להבין שהתחקיר לא היה מעמיק במיוחד. בקממבטוב התחיל טוב והמשיך סביר עד צולע, אבל מסקנה לכל צופה של בן-חור בשיא החום האוגוסטי המוביל לקולנוע, היא לוותר על צפייה מקדימה, בעיקר עבור מי שלא גדל או כבר ראה את הקלאסיקה. ההשוואות הבלתי פוסקות והבלתי הוגנות יכולות רק להרוס את חוויית הצפייה של מה שעשוי להתברר בתור סרט קיץ סביר, אבל בתור חידוש מיותר וחסר טעם לאחד מהגדולים והמפוארים אי פעם בקולנוע.