"תשוקה": התשוקה נשארה

דה-פלמה כבר עשה את שלו בעולם הקולנוע, עם כל כך הרבה יצירות מופלאות. אז למה לו להמשיך הלאה בגיל פנסיה מתקדם ? אולי הדרייב, שמניע אותו לייצר עוד מאותו המוצר שהוא נתן במשך שנים רבות לתעשייה הקולנועית, נותר חזק וקיים במערכות של הבמאי. אולי הוא חש בצורך להשלמת הכנסה לעת זקנה ואולי סתם ככה, בגלל שהוא יכול ובא לו.

מה שלא יהיה, דה-פלמה ליהק לו שתיים מהכוכבות החמות של הוליווד בשנים האחרונות והחליט להלביש אותן בסטראפ און ולראות איך הוא יכול לדפוק את הסרט ובאיזו נקודה ספציפית הוא יכול להציל אותו בחזרה. זה התחיל בסחרור, כאשר שתי הנשים יושבות להן על הספה ומגחכות בצחוק היסטרי וחסר מעצורים על מאומה, עדיין לא מובנת טיב מערכת היחסים בין השתיים, אבל היא עוד תלך ותתבהר בהמשך, במה שהופך לקו עלילה קצת לא יציב ומבולבל שיצא מהמיקסר של הבמאי הנהדר הזה.



מערכת היחסים היא של בוסית ותלמידתה המבריקה ביותר, שתיהן מתעלות את מערכת יחסיהן לגבהים עצומים וכמובן שהאוויר באותם הגבהים הופך לדליל ומשם מתחילה יריבות, שכמו בכל סרטי המתח המצוינים, תגיע לרצח ופתרונו. סרט בלשים היצ'קוקי רמז ראשון. עם הימשכות הסרט, הנשים עושות מה שנשים עושות זו לזו בצורה הטובה ביותר ושמות רגליים מלאות בעקבים מחודדים האחת לשנייה, כאשר בתווך מתנהל קרב של חתולה לוהטת לחתולה תמימה עם תספורת מגוחכת על יוקרה, כבוד ולבבות העמיתים לעבודה.

הסרט, בחציו השני, הופך למתכונת משופרת הרבה יותר, כאשר העלילה מקבלת את התפנית הבומבסטית, לכאורה ומתחיל המרדף אחרי האשמים והסבך הולך ונפתר לאיטו. הסרט של דה-פלמה לא חף מפגמים ואפשר להבין את הקטילות הבלתי פוסקות על פועלו; יש לנו את רייצ'ל מקאדמס היפה, בתפקיד הביצ'ית המרכזית, חובבת הדפיקות של עמיתיה לעבודה ושל שותפיה במיטה בצורה הקינקית ביותר שניתן לשער, התפריט כולל, כמובן: סטראפ און, מסכה ביזארית וכדורים אנאליים, איך לא ? והיא חייבת לבוא על סיפוקה בכל תחום בחייה וכמובן לשלוט על כל אספקט סביבה.



עם זאת, השליטה שהיא מפגינה מבחינת יכולות משחק היא, איך לומר, לא מרקיעת שחקים ומנגחת עננים. כמה טוב שמולה, הכוכבת השנייה, נומי ראפס, מגלמת את תפקיד היריבה אכולת רגשי הנחיתות והתסכולים בצורה שאפשר להגדיר, לפרקים כמביכה למדי, מעוררת רחמים ואפילו מעוררת תהיות על הדמיון לשחקנית המוכשרת שהתגלתה בטרילוגיית "הנערה עם קעקוע הדרקון" השוודית.

מסביב, שאר השחקנים לא מפליאים ביכולות משחק יוצאות דופן, אלא להיפך ותורמים לאווירת המשחק הדי חובבנית ששוררת בסרטו של הבמאי המוכשר. לא ברור למה כולם מדברים אנגלית לפרקים וגרמנית לפרקים קצרים יותר, למה העלילה מתקיימת בגרמניה, כאשר הדמויות הראשיות מפליאות במשפטים אמריקאיים לכל דבר ועניין.

דה-פלמה עוד מצליח להציל את עצמו, לפחות עבורי, עם בימוי מטלטל שנראה כמו קופי פייסט מסרטי המאסטרו של סרטי המתח, היצ'קוק. והוא שואב אלמנטים נואריים רבים, כאשר האווירה המזעזעת שחווה גיבורתנו הופכת לצילום עקום, תאורה חשוכה והצללות מכל מקום והשיא, כמובן, מגיע בסיקוונס הארוך שבמסגרתו ריקוד בלט הופך לתצוגת בימוי על מסך כפול, כאשר מצד אחד רקדנית בלט מדלגת בחינניות על כפיס העץ שבנעלי הבלט שלה אל מול שתי הגיבורות המגורות, אישה אישה במקומה היא.



בריאן דה-פלמה לא ייקח איתו את הסרט הזה לקבר בתור לנצור, לגזור ולשמור. הוא הצליח, עם זאת להחיות לעוד כמה רגעים זיכרונות מהמאסטר דרך הומאז' בימוי מתמשך ושמר על המתח של הסרט, למרות תצוגת הנפל של שתי שחקניותיו הראשיות.
הכי חשוב, כולם מדברים עליו, Once Again וזוהי הסיבה שלו להרים את ידיו אל על ולנסות למשוך עוד איזה כמה שנים על כסא הבמאי הראשי.