לאחר מלחמת העולם השנייה מגיעים כ-300 ילדים ניצולי שואה לעיירה הבריטית הציורית - וינדירמיר, בעזרת צוות מסור, דואג ומלא חמלה, הם מצליחים להשיב לעצמם צלם אנוש, על מנת להיות מוכנים לעולם שממתין להם בימים שלאחר שקיעת האבק, ההרס והחורבן של המלחמה.
B0B0אמנם לא יום השואה לאחרונה, אבל הסרט הזה סיקרן אותי ולא בכדי. סיפורם של 300 ילדים, אשר שרדו את מלחמת העולם השנייה וכיצד הם מגיעים לסוג של מחנה חדש, בשביל לתת לעצמם מקדמה מסוימת לחיים שלאחר התופת. הפעם לא מדובר במחנה השמדה, כי אם בכזה של ריפוי והשבת צלם האנוש לעצמם ובעזרתם של צוות דואג ומסור, הילדים מתחילים להחזיר לעצמם הרבה ממה שאיבדו במלחמה, תוך כדי התמודדות יומיומית עם סיוטי המלחמה הטרייה, שזה עתה נסתיימה לה.
זה לא מסוג סרטי השואה שיגרמו לכם לרעוד במקום, זהו סרט פוסט שואתי, אבל אין זה אומר שזוועות המלחמה לא מתלווים לסרט ברקע. הקשיים שאיתם התמודדו אותם צעירים וכל מה שספגו ונטמע בהם דרש המון עבודה ומעבר לכך, דרש גם לא מעט סבלנות והבנה. הסרט עובר ברפרוף על כמה מאותם צעירים, אבל לא צולל לעומק, כי אם חולף ביעף ואולי זה מסביר גם את אורכו הקצרצר למדי.
הבימוי של סמואלס הוא אגבי והוא לא מצליח לייצר משהו ייחודי, מעבר לעובדה שהוא פשוט מצליח לספר את הסיפור כמו שהוא וזה בפני עצמו, נחשב להישג לא קטן, במיוחד בהתחשב במורכבות של הסיפור שהוא מאולץ לספר. ישנם מספר רגעים, שלא תוכלו להישאר אדישים להם, אבל השאר בעיקר מגיעים בשביל לספר סיפור, להיצמד לתהליך ההחלמה ולהבין שעל אף שהם סיימו עם התופת והזוועה ועל אף העובדה שהם קיבלו סיוע בלתי רגיל מהממשלה הבריטית, הזיכרון העולמי קצר ולבסוף הם עוזבים את הקן הזמני, במצב קצת פחות גרוע מזה שהגיעו אליו.
סיפור מעניין, מדויק וממצה. חובה לצפייה ולא רק בגלל שאנחנו חלק מהעם הזה. פשוט כי הוא מרתק ומתגמל, בתור סיפור ובתור סרט, לכשעצמו.