"האירי": בגלל סרטים כאלו אנחנו אוהבים קולנוע

ביקורות
בשנה שבה חשבתם שהקולנוע מתקרב למותו, בטרם עת, יוצרים גדולים מהעבר (וגם מההווה) חוזרים להזכיר לכם למה אתם עוד אוהבים סרטים; גם אם המשמעות היא לשבת בקולנוע או בבית קצת יותר משלוש שעות.

"האירי": בגלל סרטים כאלו אנחנו אוהבים קולנוע
"האירי": בגלל סרטים כאלו אנחנו אוהבים קולנוע

סקורסזה הוא לא יוצר שנועד לדור הצעיר הנוכחי, אלא אם חלקם מרגיש ממש זקן וחייב לצרוך תכנים מהורהרים, שהפיקים מגיעים בהם לעיתים מרוחקות. הוא יוצר של קולנוע מהורהר, עלילתי, בעל כוח רב בסיפור ובמסע הקולנועי, שבמסגרתו הוא מבקש מבצופה לקחת שליש מהיום שלו וזאת על מנת להתמסר לחלוטין לקולנוע, לסיפור, לעלילה ובעיקר לצפות באפוס רחב יריעה, שלעיתים נראית כאילו אין קצה נראה באופק למתיחה שלה. ועל כן, אם אתם מתכננים לצפות ב"האירי" של סקורסזה, אתם יכולים לבחור בין ישיבה באולם הקולנוע או אם חלילה אתם סובלים מבעיות בשלפוחית או שתרצו לחוות את היצירה המורכבת הזו בסגנון מיני סדרתי, אתם מוזמנים להתענג על החוויה הלא-בית-קולנועית שמציעה לכם נטפליקס.

גילוי נאות. גם הידיים המקלידות הללו נכנעו לתשישות השבועית ולא הצליחו להחזיק את העיניים פקוחות אחרי חצי השעה הראשונה ולא בגלל פגמים בסרט עצמו, כי אם בעיקר נוכח, ובכן...החיים עצמם ועייפות החומר. לחלק ב' (שאורכו היה קרוב לשלוש שעות) היה קל הרבה יותר להתמסר, גם אם זה אמר ששלוש השעות הללו ייגמרו בשעת לילה מאוחרת (מאוד), אבל זה בהחלט היה כל כך שווה את זה. באמת שאי אפשר לחשוב או לדמיין במאי קולנוע אחר שמסוגל להאכיל את הצופה שלו בכפית מדודה כל כך ועדיין שהצופה יתחנן לעוד.


שמע, אלו הולכות להיות שלוש וחצי שעות ארוכות, אז לך לשירותים לפני כן | צילום: IMDB

שלוש וחצי שעות שלא מרגישות כמו שלוש וחצי שעות ולא גורמות לתלונה אחת, נוכח אורכו של הסרט, מסמלות משהו על בנייה נכונה, שימוש מושכל ביכולת לספר את הסיפור וכמובן היכולת להשתמש במינון נכון על מנת האכיל את הצופה המורעב בפרטי העלילה, בדיוק באופן שבו הוא יישאב ויישאר מספיק שבע ורעב, בו זמנית, בכדי להמשיך לצרוך את הכל באהבה ובשקיקה. סקורסזה מטפטף פרטי עלילה אל פיותיהם של הצופים, משל היו תינוק שעדיין לא מסוגל לינוק היטב והוא צמא לכל טיפה וטיפה בנפרד.

זהו סיפור שעומד על מורכבותם של דמויותיו, אבל דמות אחת נותרת בגדר זו הראשית, בעוד השאר מעטרות את המסך לפרקים קצרצרים, בינוניים וארוכים יותר או פחות. בולט כמובן תפקידו של אל פאצ'ינו, בתור ג'ימי הופה – האיש שהפך לאייקון (חיובי ושלילי, בו זמנית) בתקופת כהונתו בתור יושב ראש איגוד נהגי המשאיות. תפקיד שנשמע הכי לא אייקוני לצופה הישראלי, אבל מסתבר (וגם דה נירו יספר במהלך הסרט, כחלק מהקריינות שלו) שזה היה ביג פאקינג דיל בארצות הברית של אותם הזמנים ובשביל להתחבר טוב יותר לעצם הרעיון, תוכלו להיסמך על עדויות כתובות, מצולמות ומתוסרטות גם כן בתוך הסרט. בסצנה הראשונה של פאצ'ינו בתור...פאצ'ינו- ופה, הוא גורם לכל אמות הסיפים לרעוד אצל הצופה ובסרט. הוא מחזיר את הצופים הוותיקים מעט לפאצ'ינו של פעם וזו לכשעצמה עובדה שמצדיקה חלק מהחוויה, ארוכת הטווח הזו.


הופה, הופה, נחשו מי חזר | צילום:IMDB

תפקיד נוסף שבולט באימתו הוא התפקיד אותו מגלם ג'ו פשי, בתור ראס בופאלינו – אחד הבוסים החזקים במאפיה האיטלקית של אותה התקופה ומנוע עלילתי לא קטן. פשי, שדי פרש בשנים האחרונות ממשחק (כמעט עשור חלף מאז שנראו פניו בסרט קולנוע) חוזר בענק והיישר אל חיקו האוהב של הבמאי שהעניק לו כמה מתפקידיו הגדולים יותר בכל הזמנים (גו'אי מ"השור הזועם", טומי דה ויטו ב"בחורים טובים" וכמובן ניקי סאנטורו ב"קזינו") והפעם הוא פחות קולני, פחות רעשן ובעיקר נוקב, חודר ומאיים, בדיוק כמו שצריך להיות בוס של מאפיה מזדקן.

התפקידים של שני האולד טיימרים הללו רק מחווירים נוכח ההופעה השקטה, כמעט סולידית, אבל מדויקת כל כך של דה נירו, שמעורר אמפטיה והזדהות כמעט לכל אורך הדרך וזאת מבלי שנשכח לרגע שמדובר ברוצח בדם קר, שלא מהסס ללחוץ על ההדק בשום זמן, מקום או לירות בכל בן אדם ומול כל סוגי בני אדם. שנייה לאחר שהיריות נורות, חוזרים הצופים להרגיש רגש חמים כלשהו לאדם שקידש בעיקר כבוד, כסף ומעמד ולא חיי אדם או משהו המתקרב לכך. שלושת ההופעות הראשיות של שלושת השחקנים הראשיים רק מדגישות את הפספוס אותו חווים הצופים והשחקנים כאחד. הם לא שכחו לשחק וזה בולט בעיקר כאשר הוותיקים המופלאים הללו נאלצים להסתפק בסרטים בינוניים, במקרה הטוב וזאת עד שסקורסזה מושיט את ידו בכדי לתקן.


בוא נחזיר את עצמנו מהמרתפים המעופשים ישר לסרט של סקורסזה | צילום: IMDB

סרטו של סקורסזה מרפרף על פני תקופות משמעותיות בחיי אומה אמריקאית, סוקר אותן מכמה כיוונים מרתקים ואפילו מעניק את הפרשנויות ותיאוריות הקונספירציה שלו לחלק מהמקרים האיקוניים ביותר בתולדות האומה האמריקאית (הפלישה למפרץ החזירים, רצח קנדי ועוד...), אבל בעיקר נעצר על אדם וסביבה מאוד ספציפיים, כאשר הוא מרחיב את ההתעסקות בהופה וכל מה שהתהווה סביבו באותן השנים. הרקע לריקוד בין הופה למאפייה כלל את עלייתם וירידתם של מנהיגים, משברים על גבול המלחמה, הקמות קזינואים בווגאס ומעל הכל מסחר ומשחק בכספי האיגוד בשיתוף פעולה עם המאפיה האיטלקית, שלבסוף, כך יספר הסיפור, תהיה אחראית להעלמתו והעלמת זכרו מעל פני האדמה.

הטיפוסים שסביב הגיבור הראשי, אותו מגלם דה נירו, הן דמויות שהולכות ובאות ורק חלק קטן מאותן הדמויות נשאר דבוק אליו. אפילו משפחתו, שכללה שתי נשים וארבע בנות, הן בבחינת צל חיוור, ששותק הרבה, מדבר מעט, מעשן המון ובעיקר מחליף מבטים של תסכול וייאוש, נוכח המסלול שבחר עבורם הפטריארך המשפחתי. מסלול החיים אשר נבחר עבור נשות הסרט, הוא בבחינת מסלול ליווי וכזה שמוטס על אוטומט, אותו אי אפשר לתקן כלפי אף אחד מהצדדים או להזין עבורו יעדים חדשים. זה או למעלה לעננים או למטה – לריסוק.


אז מה עושים עכשיו? נשארו עוד שעתיים לסרט | צילום: IMDB

"האירי" הוא מסע, כאמור, של איש אחד ואלו שהיו סביבו, במסגרתו מחייה סקורסזה את ז'אנר סרטי המאפיה ומשיב את הרלוונטיות בסוג הסרטים המסוים הזה, כאשר הוא לוקח את הזמן לספר את הסיפור, כפי שעשה לא פעם ולא פעמיים בסרטים הגדולים שלו. המסע, אליו לוקח סקורסזה את צופיו, מבוסס על ספרו של צ'ארלס ברנדט: "I Heard You Paint Houses", ספר שעמו פותח הסרט את הקריינות המתמשכת של רוברט דה נירו, כולל כתובית לפתיחה ולסיומו של הסרט. ספרו של ברנדט מבוסס על וידויים של פרנק שירן, גיבורו של הספר והסרט, בנוגע לחלק ממעשי הרצח שביצע במהלך חייו.

מסלול חייו של שירן עובר דרך נהיגה במשאית, ביצוע פשעים קטנים, היכרות עם בוס המאפיה שפותח עבורו דלתות, עד שהוא מגיע לפתח דלתו של הופה, בכבודו ובעצמו והופך להיות שומר הראש ואיש סודו. ברקע, מתוחזקת מערכת היחסים של שירן עם בופלינו, במקביל לקרע ההולך ונפער בין הופה לבין המאפיה, עד שבסופו של דבר שירן עומד באמצע, מעביר מסרים בין בופלינו להופה, כמו בן להורים גרושים ובעצם נקרע בין שניים מידידיו הטובים ביותר, כאשר ברור שצד אחד יצטרך להיבחר על ידו.


בקבוק וויסקי משובח למי שגומר את הופה ראשון | צילום: IMDB

אי אפשר שלא לומר מילה או שתיים על ההתאמות שביצע סקורסזה בסרטו, על מנת להתאים אותו לרוח התקופה וכמובן על מנת לספר את הסיפור בשלמותו ובמלואו וזאת מבלי להשתמש בשחקנים אחרים וצעירים יותר. הכוונה היא כמובן לטכנולוגיית הדיאייג'ינג, שגורמת לא פעם ולא פעמיים לאבד את תחושת המציאות אצל הצופה, בנוגע לגילם של השחקנים. הטכנולוגיה עובדת היטב, בעודה מנקה קמטים ומאפשרת לשחקנים הראשיים להצעיר, להזקין ובעיקר לבלבל את הצופים בנוגע לגילם האמיתי.


זו לא באמת טכנולוגיית הצערת הפנים, דה נירו פשוט הזדקן במהלך הסרט

בניגוד לסרטיו המוקדמים של סקורסזה על המאפיה, אשר עסקו בהילה והתהילה שהביאו עמם החיים העברייניים, ניכר כי סקורסזה הבוגר יותר משתמש גם במרבית השחקנים שליהק בעבר (בני גילו) על מנת להרהר בקול ובאופן בוגר יותר על החיים שמגיעים אחרי שהזוהר הולך ודועך ומי שחשב שהוא כוכב, נשאר בעיקר עם אבק כוכבים ועם מציאות מרה, שאף שטר בעולם לא יכול לתקן. וכך יושב לו האירי - הגיבור של הסרט, הן בתחילתו והן בסופו של הסרט ופשוט מהרהר על מסלול החיים אותו עבר, חושב על משמעות החיים והמוות, בעודו סוקר את ערימת חבריו ואויביו שקיפדו את חייהם בשלב כל כך מוקדם במסלול שנועד ונקבע עבורם.

סרטו של סקורסזה בוגר יותר ושלם לא פחות מאלו שהניפו אותו לעמדות תהילה גם לפני ארבעים שנים. בעידן בו בלוקבאסטרים נקבעים על ידי דור צעיר ושונה לחלוטין, הבמאי האגדי תוקף ובכל הכוח והעוצמה המילולית, אבל גם מגבה את התקיפות שלו ביצירה שיש בה המון טעם של פעם, המון תשוקה, אהבה, סבלנות ובעיקר בגרות. אם תרוצו לקולנוע או תצפו בבית, זה לא באמת ישנה, כי העובדה החשובה נעוצה בכך שאתם פשוט צריכים לצרוך את היצירה המופתית הזו, בכל מדיום שיהיה זמין ומתאים לכם. רק לא לפספס.


מה פרצוף המלחמה שלכם? אהההה?! | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
מדובר ככל הנראה בסרט הראשון שעשוי לרסק סוף סוף את החומה הבלתי נראית שמפרידה בין רשת נטפליקס לבין הפסלון הראשון שלה.

משפט על הבמאי:
באמת שנגמרו הסופרלטיבים לתאר את הגדולה של האיש הזה. מי שעבר גיל מסוים או בשלות קולנועית מסוימת, ירגיש שהוא חוזר לכור מחצבתו עם הסרט הנפלא הזה, בעיקר בזכות עבודת האומן של סקורסזה.

משפטים על השחקנים:
המבטים של דה נירו, האף של פשי ובעיקר החזרה של פאצ'ינו לצעוק בקול רם, בנאומים מרטיטי גוף ואוזניים, אלו הדברים שבעבורם שווה לראות סרטים. תוסיפו לשלושת הענקים הללו את הצוות המסייע מהאיכותיים שנראו בשנים האחרונות (הארווי קייטל בתפקיד זעיר, ריי רומנו מתגבר, בובי קאנוולה נותן כתף, אנה פאקווין בעיקר נועצת מבטים וג'סי פלמונס מקבל חמש דקות שיחה) ותקבלו את המתכון המושלם לסרט אוסקר.

משפט על אורך הסרט:
שלוש וחצי שעות! אין סצנה אחת שאפשר להוריד. הכל חלק מהמהסע הלא יאומן, הגורם לחווייה עוצמתית, חזקה וכזו ששווה להישאר בשבילה חצי יום בבית ופשוט להתמסר.

סיכום המבקר
10/
5.5
תגובות
כתוב תגובה ותהיה הראשון להגיב על "האירי": בגלל סרטים כאלו אנחנו אוהבים קולנוע
סרטים בקולנוע