"זה חלק 2": זהו זה!

ספרו של סטיבן קינג משנת 1986 כבר זכה לעיבוד טלוויוני בשנת 1990, אותו עיבוד זכה להצלחה גדולה ובעידן הנוכחי, של שחזור ומחזור חומרים מצליחים מהאייטיז והניינטיז (וגם אחורה על ציר הזמן),"רימייק&qu ot; אינה מילה גסה. ספרו, עב הכרס, של קינג תיאר בפרוטרוט ובמקביל, בצירי הזמן, את עלילותיהם של הילדים שבגרו ונאלצו להתמודד פעם נוספת עם הליצן המפלצתי. סדרת סרטי הטלוויזיה עשתה עבודה די דומה במשחקי הזמן, אך עם זאת יצרה פיצול לשני חלקים (שגם התאפיינו בחלוקה בין ילדות לבגרות) ולבסוף, בימינו אנו הגיע הזמן לשני סרטי קולנוע באורך מלא, כל כך מלא שבניגוד לצמד הסרטים הקודמים שארכו יחד שלוש שעות, הסרט הנוכחי והשני בסדרה – אורכו לבד הוא כמעט שלוש שעות.


מחפשים את התמימות שאבדה בסרט הראשון | באדיבות Tulip Entertainment

חוויית הצפייה במיני סדרת הסרטים משנות התשעים לא עומדת במבחן הזמן ואין ספק שמה שזכרתם באימה בילדות, נראה הרבה הרבה יותר מגוחך כיום ועל כן הגרסה החדשה מנסה לקחת את ההפחדות אל הקצה, מכיוון שאת תוכן הסרט והסאבטקסט שלו יעבירו בכל מקרה בצורה די דומה. ועדיין עם כל האמור, אי אפשר רק להתייחס לסרט הראשון והשני בתור סרטי אימה שטוחים וחסרי עומקים. הסרט הראשון מרגיש לפרקים כמו "אני והחבר'ה" (עוד אחד של קינג) בגרסת האימה שלו ובעצם מציב את גיבוריו הצעירים (והמוצלחים, בכל הנוגע לרמת הביצוע המלוטשת של תצוגת המשחק שלהם) אל מול הפחדים הכי כמוסים, עמוקים וטראומטיים שלהם.

בסרט הראשון, שיצא לפני שנתיים, אי אפשר היה לחוש פחות מאוימים מהנרי באוורס (המגולם על ידי ניקולאס המילטון, מי שנראה כמו הגרסה הצעירה של קווין בייקון). פניוויז, הליצן הרצחני הוא התגשמות הסיוטים של כל אחד מהילדים על ידי כמה דמויות שמגיעות ממקור אחד, אבל באוורס היה אנושי ואמיתי עד להכעיס ולא סתם נבחר בתור כלי של פניוויז וזאת על מנת להשליט טרור ובעצם להשלים את מה שהתקשה הליצן לסיים בעצמו. הכל היה מועצם בסרט הראשון, בכל הנוגע לחוויית ילדות שכללו קשיים וסיוטים בחייהם של הגיבורים. הקאסט היה נפלא ותרגם היטב את חזונו של קינג, בכל הנוגע להצפה של חששות ילדות דרך כלי דמיוני שליקט וריכז את כל הקשיים כולם והעצים אותם לכדי עינוי וויזואלי.


טוב, אז מה עכשיו? | באדיבות Tulip Entertainment

הסרט זכה להצלחה קופתית מרשימה ולא בכדי. קשה לומר שהוא היה מפחיד, בעיקר בעידן שבו קשה להיבהל ממש מסרטי אימה. הוא היה אפקטיבי, מרשים ומאוד מאוד אינטנסיבי. מבויים היטב, משוחק היטב ולא הוריד את הרגל מהדוושה, עד כדי כך שזה נהפך להיות די מתיש וצפוי לחפש את ההפחדה הבאה בתור, עובדה שלא הורידה מסך כל חלקי הסרט, שידעו לשמור על מתח, הן מבחינה עלילתית והן מבחינת הסאבטקסט וכמובן תרגום מוצלח מאוד לספר וגם לצמד סרטי הטלוויזיה שלקחו כיוון טיפה שונה. סרט אימה שאורכו כשעתיים צריך לספק לא מעט שיאים ולשמור על הגחלת דולקת ו"זה" הראשון בהחלט עשה זאת היטב.

הסרט השני לקח את כל מרכיבי הסרט הראשון למקומות יותר קיצוניים ועם קאסט שחקנים בוגר – מה שגרם למן ירידה ואיבוד מהקסם שאפף את הסרט הראשון וגם סרטי ילדות ונערות מוצלחים אחרים. אורכו, כאמור, נושק לשלוש שעות – פרט חשוב ששולף אותו אל מחוץ לטווח הזמנים הרגיל של סרטי אימה ובעצם מייצר אתגר לא פשוט עבור הבמאי ובעיקר עבור הצופים. אם הסרט הראשון אופיין באינטנסיביות הפחדה מאסיבית, הרי שכאן מדובר באובר אינטנסיביות, בהפרזות עלילתיות וכמובן בדקות רבות בהן נראה וניכר כאילו יש צורך מצד הבמאי להכניס המון סצנות ארוכות שינפחו ויגדילו את עלילת ואורך הסרט. המון שומנים מיותרים שתחילתם כבר הופיעו בסרט הראשון, אבל נסלחו מכיוון היה קצר יותר ולמען האמת קצת יותר מהנה.


לא מוכנה יותר לשמוע על ליצנים! | באדיבות Tulip Entertainment

הסיפור של הסרט השני מתמקד בשובם של חבורת הילדים, שבינתיים בגרו, אל כור מחצבתם ועל פי שבועת ילדותם להתאחד במקרה של חזרה מצידו של הליצן. בעוד הסרט הראשון התאפיין בעיקר בתמימות הנערית של "חבורת הלוזרים" וההתגברות על פחדיהם, דרך מאבק בליצן הפסיכוטי, הרי שהסרט השני משחרר המון זיכרונות ילדות מודחקים שלא הופיעו בסרט הראשון ומצריך מפגש על מנת לעמת את כולם עם הזיכרונות והפחדים שעדיין מקננים בתוכם. רובם לא זוכרים למה הם מפחדים לחזור ועל כן השיבה והאיחוד מציפים אצל כולם את מה שהטביעו בבאר בתום החלק הראשון.

כל חברי "חבורת הלוזרים" הפכו להיות מוצלחים, מפורסמים בחלקם ודי אמידים. כולם עדיין סובלים משלל צלקות חבויות מילדותם ונושאים שנותרו פתוחים, על אף שחשבו שנקברו מזמן ביחד עם הליצן שטבע בבאר וגרר אחריו אמנזיה לתקופת ילדותם. ברגע שפניוויז חוזר לצוף, מייק הנלון – השריד היחיד מהחבורה שנותר להתגורר בעיר דרי, מציף את זיכרונות העבר אצל החבורה, שבינתיים די שכחה זה מזה ומזו. מהרגע שכולם מתאחדים, הגונג נשמע ומעבר לזיכרונות עבר נעימים ורפים, עולים שלל סיוטים ובעיקר האייקון הסיוטי שהיה משותף לכולם – פניוויז הליצן, על כל שלל צורותיו. גם הדמויות בסרט וגם קהל הצופים מבינים שאין מנוס, אלא לשחזר את המסלול של הסרט הראשון והפעם בתור בוגרים – להתעמת עם צלקות העבר פעם נוספת וזאת בכדי להגיע לחיסול מלא וסופי של הליצן המרצח.


היו רגעים שהיה עדיין כיף ואז הוא הגיע... | באדיבות Tulip Entertainment

כמובן שעדכון הגרסה של 2017 ושל השנה לוקחים את הזמנים טיפה קדימה, כיוון שציר הזמן הראשון (בכיכוב הילדים) מתחרש עם סוף שנות השמונים (מה שהיה בסרט ובספר ציר הזמן של הקבוצה הבוגרת) וציר הזמן של הסרט השני כמובן מתרחש בימינו אנו ושומר לעצמו את הזכות להלך על חבל הקריצות עבור כל ילידיי האייטיז עם אזכורים לתרבות שנות השמונים והתשעים. ילדי ונערי הניינטיז שגדלו על גרסתו של טים קארי לפניוויז מקבלים שוב את עדכון הגרסה המבעיתה והמופרזת לעיתים של ביל סקארסגארד הנפלא והקריפי ובכלל מקבלים גרסה הרבה יותר אקסטרימית, על כל המשתמע ובכל הנוגע לאפקטים, אלמנטים של אימה וגם איכויות משחק ובימוי.

הסרט הנוכחי מתקשה להתעלות מעל קודמו וזאת למרות שהוא מכיל קאסט בוגר ומנוסה יותר. הוא ארוך בצורה מופרזת ואינטנסיבי ברמה גבוהה בהרבה מזה הראשון ואם הייתם מותשים לפרקים בחלק הראשון והרגשתם רוויים ברגעי הפחדות והקפצות אין סופיים, הרי שגם הפרק הנוכחי עשוי להתיש אתכם וכנראה שתצאו בתום הסרט עם מחשבה קטנה בנוגע לסופו ולהקבלה לחוסר היכולת של דמותו של ביל (הבוגר) לסיים ספר בצורה מהימנה. הסוף עצמו נגרר בפראות עלילתית, באורך מופרז ובהמון CGI חסר לב ונשמה, שפשוט הופך רבע שלם מתוך הסרט למשהו שחובה היה לקצר אותו והוא בעיקר עוזר לגרום לשאר שלושת רבעי הסרט שקדמו לו להיראות טוב יותר, ביחס לפינאלה שערורייתי שנושק לקיטש, עת הוא נגמר בצורה סופית ומוחלטת.


ליצן גדול שלי...אולי אל תטרוף אותי! | באדיבות Tulip Entertainment

משפט על הסרט:
מרגיש לעיתים רבות כמו שחזור ארוך מדי של הסרט הקודם ובלי התום של עלילת הנעורים מאותו חלק. בסך הכל אפקטיבי ומהנה למדי, גם אם מאוד מאוד ארוך.

משפט על במאי הסרט:
אנדרס מוסקייטי ("מאמא", גם עם ג'סיקה צ'סטיין) בהתנסות שלישית שלו עם סרט אימה ועם סרט שני ברצף של "זה". קופץ קצת מעל הפופיק עם אורכו של הסרט, אבל לחלוטין עומד במבחן התוצאה הסופית של שני הסרטים.

משפט על השחקנים:
הקאסט מרשים וכולל את מקאבוי, צ'סטיין, ביל היידר וכמובן ביל סקארסגארד, שחוזר לגלם את פניוויז בתפקיד מבעית, אפקטיבי ובלתי נשכח. ההופעות של כולם סולידיות וכמובן מצידו של מקאבוי נדרשת האקסטרה, בתור המגמגם של החבורה. ובל נשכח הפתעה ליהוקית של חמש דקות בסביבות אמצע הסרט.

משפט על אורך הסרט:
מוגזם, מוגזם, מוגזם! אם השעתיים הראשונות עוד איכשהו מצדיקות את עצמן, הרי ששלושת רבעי השעה האחרונה מרוחה מעל ומעבר. בקלות יכול היה להיכנס ולהתכווץ לתבנית של שעתיים ולצאת עם זה בשלום.