"אהבה מריקוד ראשון": קשיש-שייק

אם אתם שמים לב לעלייתם של סרטים המעניקים כוח לפלחי אוכלוסיה, אשר אופיינו כחלשים יותר בשנים האחרונות, הרי שהבחנתם היטב. משטרת ה-PC דורשת תיקון עוולות, אבל בסרטי קשישים, בסך הכל ישנה עלייה לצורך עידוד נוכח המעבר לגיל השלישי ושינוי סטטוס. סרטי הקשישים, בניגוד לסרטי הנשים העולים ועולים, בדרך כלל ממוקדים בז'אנר מסוים - ז'אנר הרומנטיקומי. קומדיה רומנטית עם פנסיונרים זה הכי אין ואם תוסיפו לקלחת גם מבטא בריטי, הרי שזכיתם גם בהילה מכובדת והומור שנון ומעודן.

זה רק בבחינת המקגאפין, אבל כל הסיפור של אישה נבגדת על ידי בעלה ונדחפת אל מחוץ לביתה לא מקבל יותר מדי במה בהמשך הסרט ונמצא בתור סוג של רקע עלילתי, שרק ממתין לגיבורה, שתחווה משבר מסוים בסיטואציה הראשית מהסרט. מעבר לפוש העלילתי בתחילתו של הסרט, אפשר למצוא לא מעט קווים מקבילים ואולי אף הומאז' נסתר ל"חשמלית ושמה תשוקה" המופתי, כאשר אישה סנובית ובעלת חשיבות עצמית מופרזת וגבוהה עוברת לגור בבית אחותה הדליל, בסלאמז של הסלאמז ומבקרת כמעט כל אספקט בהתנהלות חייה של האחות, שמצידה מעניקה בעיקר חום, אהבה וסבלנות אין קץ ושמחה על שובה של אחותה לחייה, על אף סוג הטיפוס המעצבן שמוקרן ממנה כלפיה וכלפי חבריה.


זכרונות מ"חשמלית ושמה תשוקה" | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

חובה גדולה לציין שאין בסרט הזה כמעט שום ניסיון להמם או להפתיע את הצופים עם עלילה מרעננת או יוצאת דופן, זה פשוט סרט נוסף שמגיע לבחון את הזקנה מעיניים מפוכחות, ביקורתיות, מהורהרות ובעיקר מבודחות ומפויסות. אין בסרטי קשישים מסורתיים שמחה ללא עצב ולהפך. תמיד הרצון הוא לרענן את הזכרון מימים יפים יותר ולאמץ בהסכמה את הזקנה, הבדידות היחסית והרצון להפיג אותה בעזרת תעסוקה יומיומית וחברים לצרה, שבדרך כלל משדרים על אותו הגל. בגלל אותן הסיבות, קומדיות קשישים רומנטיות תמיד יזכו לחיבוק והערצה ולא רק מאוכלוסיית הצופים המבוגרים. לכל אחד יש אבא, אמא, סבא וסבתא, שאפשר להשליך עליהם או מהם ולכן הז'אנר הייחודי הזה הוא ז'אנר שקל לאמץ ולחבק.

אז כמו שאתם מתארים לעצמכם, הגעתה של סנדרה, האחות הבלתי נסבלת, לסביבה חדשה, בלתי מוכרת ושונה כל כך ממה שהכירה עד כה, מסירה ממנה את כל הקליפות והשאריות בתהליך לא קצר, אבל משתלם. יציאת בעלה לפנסיה והתגלית על בגידתו הממושכת בה מרסקים את רוחה ואין משקמת רוחנית טובה יותר מהטיפוס שאחותה, הכל כך שונה גדלה להיות. ביף היא בוהמית שגרה בשכונה ענייה למדי ומנהלת אורח חיים רחוק כל כך מהראוותנות, בה התהדרה סנדרה עד לאותו רגע הבגידה. ביף מתקשה עדיין להבין כיצד משתמשים בטלפון נייד, טועמת מכל המבחר שיש לגיל הזהב להציע לה, בכל הנוגע למחזרים ואף משתתפת באופן קבוע בקבוצת ריקוד.


חוץ מקרבה משפחתית, כל קשר בין השתיים הוא מקרי בהחלט | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

אופי החיים השונה והקיצוני שמנהלות שתי האחיות הוא כמעט בלתי נתפס והן שונות זו מזו גם באופן ההתנהגות, כיאה לכאלו שהושפעו מהתפתחות מסלול חייהן בכיוונים כל כך שונים. על כן מתקשה סנדרה לאמץ את דרך החיים החופשית בצורה הקיצונית שאחותה מנהלת, בהיפוך גמור ממה שהכירה עד כה, בתור עקרת בית מודרנית. אבל וזה אבל גדול, כל עוד היא גרה בבית אחותה, היא מוצאת את עצמה שוקעת באורח חיים חדש, מאמצת חלקים נרחבים בו ומשנה את דרכיה בהדרגתיות ובכן...בדיוק כפי שאתם מצפים אם תקראו ולו בדל עלילה או תגניבו מבט נוסף בשם הסרט (בעברית לפחות). כאמור, הפתעות לא תמצאו פה, אבל מעבר לצורך לתת דחיפת עידוד לאוכלוסיה המבוגרת, העניין בסרטים שכאלו הוא לבצע אותם כהלכה והסרט הזה בהחלט עומד במשימה הזו היטב.

ריצ׳רד לונקריין כבר לא ביים סרט קולנוע מזה שלוש שנים וגם האחרון שביים עסק בזוג קשישים ("ניו-יורק, סיפור אהבה" בכיכובם של מורגן פרימן ודיאן קיטון). הוא גם לא ביים סרט ראוי לקולנוע יותר מ-20 שנים והתעסק בעיקר בטלוויזיה ובימוי סרטים שוליים, שלא השפיעו על אף אחד ונשכחו מיד לאחר ירידתם מהאקרנים. הוא ביים את הפרק הראשון של סדרת המופת שהופקה על ידי טום הנקס וסטיבן ספילברג: "אחים לנשק", בשנת 2001 ומאז הוא לא רושם יותר מדי הצלחות בתחום הקולנועי, הוא הולך על הימורים זולים בכל הנוגע לעבודתו בתור במאי קולנוע ולא מעז מעבר לרצון לחמם לקהל את הלב, שגם זוהי משימה לא פשוטה, המצריכה מכוונות גבוהה לטובת ריצוי פלחים שונים באוכלוסייה ולפנות אליהם, בפנייה כמעט אישית, על מנת שיאמצו את הסרט לליבם בחוזקה.


שוב משתפים פעולה, הפעם ללא צעירים מסרטי "הארי פוטר" | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

לונקריין ממש לא לוקח הימור בסרט הזה והולך על בטוח, עם עלילה מרובת ז'אנרים, שהמרכזיים שבהם נעים בכיוונים שונים לגמרי, אבל מסונכרנים היטב כאשר הם עולים וצפים על פני השטח. עוד אחד מהצעדים הבטוחים שלו הוא ללכת על קאסט שבטוח יספק לו הופעות משובחות ויצעיד את הסרט בעל העלילה הבינונית, למקומות הגבוהים ביותר שהוא יכול להגיע אליהם. טימותי ספול שב לשתף פעולה עם אימלדה סטונטון, מאז ימי "הארי פוטר" ובכלליות השניים מספקים הופעה משובחת וכימיה מקסימלית, על מנת לגרום לסרט הזה להיראות אמין, לפחות בשלבים הדרמטיים והרציניים שבו.

לונקריין רוצה לעשות נעים בגב ובבטן לצופים שלו, אך בד בבד לא חוסך שבטם, כאשר הוא מסובב בלא מעט הזדמנויות את המראה, חרושת הקמטים, כלפי אותם צופים, שצריכים אותה בשביל לדעת שהחיים אחרי גיל הפרישה נמשכים למרות הקשיים והתלאות היומיומיים הכרוכים בגילם המתקדם. הוא מצליח, כי למרות שאפשר להתעלם מהסרט הזה כאילו אינו קיים, הוא דווקא מהווה יצירה נוספת וחשובה שמספקת קצת חומר מחשבה לצופיה ובעיקר מאכילה אותם באופטימיות אודות השנים קדימה.


אתה תביא לי שקל ותראה איך אני הופכת אותו לאבק | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

משפט על הסרט:
הסרט הזה הוא החיבוק החם שאתם צריכים בחורף. אי אפשר שלא להתאהב, לצחוק ולרצות לרקוד עם הזקנים החביבים, שבאמת עושים רושם כי הם נהנים על הסט.

משפט על הבמאי:
ריצ׳רד לונקריין עושה עבודה טובה בהקלת בליעת הגלולה המרה, הנובעת מענייני הגיל ומצליח לשלב היטב את חלקי הפאזל העלילתיים והסוגתיים זה לצד זה.

משפט על השחקנים:
ספול נפלא, אמין בכל הנוגע לדרמה ובעיקר לקומדיה. אימלדה סטונטון מגלמת את בת דמותה בצורה מעוררת כבוד (וסלידה, בעת הצורך) וסיליה אימרי בעוד סרט זקנים (אחרי "מלון מריגולד האקזוטי") ושוב נפלאה בתפקידה.

משפט על אורך הסרט:
שעה וחמישים, קרוב לשעתיים וללא הצדקה מסוימת, אבל חובה לציין שהסרט נסבל לגמרי באורכו ולא מחפשים את השעון, בשביל לבדוק מתי הוא נגמר.