הלו! לאן את הולכת?

"סמוך על סול": עששיות - אש הלהבה

שם הפרק היה "עששית" והוא סגר את קצה חוט השני שנמתח לאורכה של כל העונה השלישית של "סמוך על סול", במסגרתה העלילה החלה בהתרחבות נוספת. בעוד יחסיהם של ג'ימי וסול המשיכו להדרדר, מייק המשיך להרים ולהוריד את שער החנייה ולעשות את הכסף הגדול במשימות מיוחדות, נאצ'ו ממשיך להיות נבל עדין (יחסית) והתוספת החמה לעונה הנוכחית - גאס פרינגס, במלוא הדרו, קור רוחו ואיפוקו הבלתי נלאים. העששית לקחה את צופי העונה השלישית של הסדרה אל זכרונות מהפרק הראשון, במסגרתו ג'ימי וצ'אק התרפקו לרגע ורבע על הספר אותו צ'אק היה מקריא לג'ימי בילדותו. העששית הזו רשמה הופעה, באופן סמלי בתחילת ובסוף הפרק; יופי של דרך לסגור עונה.

אבל בשביל לסגור עונה כמו שצריך, כפי שלמדנו בעונה הקודמת, צריך לספק דרמה תחת המטרייה של שני הפרקים האחרונים. את הדרמה מספק, כהרגלו, הדרמה קווין הפסיכוטי - צ'אק. יש נטייה, בסופי העונות, לחשוב שהוא סוגר את הבאסטה ובכל פעם הוא פותח אותה עם כובע מטורף חדש. הפעם הוא הסתכל על שעון החשמל ופשוט ריסק את דרכו, בתוך ביתו, אל עבר איבוד כל זכר לחשמל. בכל רגע שנראה שצ'אק מצליח להתקדם הוא לוקח כמה צעדים אחורה - מוטיב חוזר עבור חלק מהדמויות המרכזיות של הסדרה. צ'אק מאבד את זה לחלוטין ודואג לגזור כל חוט שנותר קשור אליו, מבחינה רגשית.


(עוד קרב מיותר בדרך לסיבוב נוסף)

את HHM הוא מאיים לתבוע כי גם להם נשבר ממשחקי הכוח הפסיכוטיים שלו והם מציעים לו פרישה מוקדמת, את הסאגה שלו עם ג'ימי הוא עוזר לפתור בדרך מקורית, על אף שג'ימי, כנגד כל הסיכויים, מתעניין בשלומו הוא מדקלם לו את אחד המשפטים האכזריים שאח יכול לומר לאחיו. כל מי שיכול היה להושיע את צ'אק מבחינה נפשית כבר זנח אותו וגם הפרידה הסופית מהחברה, אותה בנה ביחד עם האוורד ואביו, נעשית בטונים צורמים כל כך ומבוימת בדרך חזקה מאוד, כאשר הוא צועד אל עבר האור, לבדו ומחיאות הכפיים של הקולגות והעובדים תחתיו, מלוות אותו במן סטנדינג אוביישן מחמיא-מעליב, מכמיר לב מחד גיסא וצודק מאידך גיסא.

ג'ימי משחק ורוקד מן ריקוד תימני קליל אל עבר דמותו בתור סול, כאשר הוא משתמש בעונה הזו בשם המפורש, אותו למדנו להכיר מהסדרה "שובר שורות" ובדיוק אחרי שראינו מה הוא מוכן לעשות לאחיו, על מנת לעזור לקים וחשבנו שזה השיא, מסתבר שיש לו עוד כמה שיאים בשרוול. לעשות רע למישהו רע, בשביל לעזור למישהו טוב, בדיוק כמו מתחת לגשר באיזור של איסוף הזבל ובדיוק כמו עם הזקנות מ"סאנדפייפר" ;. הוא מתחיל רע מאוד עם תוכנית זדונית שבעיקר תעזור לו, אבל אחרי טיפ מקים, הוא עושה את הצעד וחצי אחורה, חושף את הבלוף שלו ודוחה את הקץ עוד טיפה.


(זה (כמעט) המקסימום שהם הגיעו אליו העונה)

הטיפ הזה מקים, שותפתו של ג'ימי לחיים בשלבים הנוכחיים של העונה, הוא עוד סוג של קבלה של קים, לטיפוס שג'ימי הופך להיות והפרק האחרון, כולל הטיפ הציג משהו בנוגע למערכת היחסים בין השניים. זה אומנם הגיע בסוף העונה, בנשיקה אגבית בין קים לג'ימי, אבל מערכת היחסים שלהם, נראית כמו כל מערכת בנאלית של זוג נשוי (חולקים סיגריה, מצחצחים שיניים יחד, מעסים את הרגליים ואוכלים בבית או בחוץ ביחד)- אין אינטימיות, תשוקה, התגפפויות או רמיזות מיניות עבות עד קלילותמ ויוצרי הסדרה מותירים את הצופים לנסות ולהבין למה? יש חשד סביר שהתשובות יינתנו בהמשך.

ונעבור לסטים שונים של מערכות יחסים שונה לחלוטין - מערכת היחסים עם מייק, אותה מטפח ג'ימי לפרקים קצרצרים למדי בעונה הזו ואולי רק בשביל לשמר קשר עתידי טוב. הם נוגעים ולא נוגעים, מדברים ושותקים הרבה ובעיקר עוזרים זה לזה לפתור בעיות על בסיס אמון של שניהם עם הסביבה שמקיפה אותם. ממערכת היחסים הזו עוברים למערכת היחסים בין מייק וגאס, אשר עולים על הדרך המשותפת בעונה הנוכחית ומציגים זוגיות מלאה בכבוד הדדי, שתיקות לא מביכות בכלל ותחילתה של ידידות נפלאה.


(עורך הדין הזה עוד יתהפך אליכם חזרה)

ההפתעה הנעימה דווקא מגיעה מכיונו של נאצ'ו, שבהיעדרו של ג'סי פינקמן, מגלם את הבחור הצעיר, המועד לפורענות ועם זאת מלא רגש, החמלה ובעיקר פני הפוקר. נאצ'ו אחראי לאחד הרגעים המלחיצים והמדביקים למושב של העונה עם ניסיון הזריקה לכיס של דון הקטור. נאצ'ו בכלליות הוא דמות נפלאה, שבהחלט מצדיקה את דקות המסך הרבות לה זכתה בעונה הנוכחית.

הסוף ידוע מראש וברור שג'ימי יוותר משופם, ללא עבודה מכובדת וללא נפש בודדת שתוכל להיחשב כקרובה אליו, אבל יוצרי הסדרה ממשיכים למתוח את הצופים בנוגע לשאלה מתי זה הולך לקרות. הקרבה הולכת ומתבהרת, כיוון שאין ספק שכמות הדמויות שהולכות ומציפות את העונה הנוכחית הן אלו שהולכות ומקרבות את העונה לגורלה הבלתי נמנע ולמסלול ההתנגשות של ג'ימי עם סול, בקרב אחד על אחד, בו ברור לכולם מי הוא זה שהולך להרים את הידיים למעלה בתנועת ניצחון ומי הוא זה שהולך להרים את היידים למעלה בתנועות כניעה רפות.



"פארגו": מישהו לאהוב - אוהבים אותך פארגו

ממכרת, הולכת ומשתפרת וחבל שהיא (אולי) נגמרת (סופית?). בין אם באופן סופי או קבוע, "פארגו" מורידה את המסך על עוד עונה והפרויקט הניסיוני של נוח האוולי, שכולם חזו שייכשל מההתחלה כבר הולך ומתעצם מעבר לגבולות שהכין הסרט. זו הייתה עונה שהדעות לגביה כבר נמצאו כיותר חלוקות, אבל זו הייתה עונה עמוסה ברפרנסים עמוקים, במטאפורות מבריקות ומרתקות ובכיסוי קל עד רחב של לא מעט נושאים מדי פרק בפרקו. הגיבורים של העונה הזו היו (שוב) מרתקים וכאלו שהוציאו תצוגות שיא מהשחקנים שגילמו אותם וגם הפעם מקור האירועים היה נעוץ במקריות, טמטום מערכתי ועצימת עיניים אל מול מציאות, באימוץ מציאות חלופית, נוחה הרבה יותר לעיכול ולהשבת הסדר היחסי על כנו.

אם העונה החלה בשיריי הלל טרום עונתיים לתפקידו הכפול של יואן מקרגור, עד מהרה הוא נשאר רק כחלק אחד מתוך כלל שמאפיל עליו במרבית המקרים, בעוד מרי אליזבת' ווינסטד כיכבה לצידו בתור אחת הדמויות שאופיין ומהותן התעגלו בצורה הכי מרשימה לאורך העונה הזו. כל אחת מהדמויות הראשיות עברה תהליך ארוך, אבל ניקי סוונגו, האישה עם השם הכי מגניב בטלוויזיה, עברה ללא ספק תהליך התעגלות מואץ בראשם וליבם של הצופים, כאשר המירה את סוג האדם שהיא; גולדיגרית לזן חדש ושונה לגמרי - לביאה לוחמת, עשויה ללא חת וכזו שצדה לא רק בשביל האוכל, אלא לשם צבירת כוח ומעל הכל - השגת נקמה.


(יומני היקר: אני כבר מת מגעגועים לניקי סוונגו!)

הסצנה הבלתי ניתנת לשחזור מתחילת העונה, סצנת החקירה במזרח ברלין, שם הקצין המקומי סיפר לנחקר שלו ש"יש לו אחות" והוא רוצח, בין אם ירצה או לא ירצה. כמו הנחקר האומלל חשה גלוריה במשך עונה שלמה, במסגרתה היא לא נספרת ולא מתייחסים אליה. אף אמצעי טכנולוגי לא מזהה אותה והיא חשה בדיוק כמו דמות הרובוט, חסר התכלית והתועלת, בספר שכתב אניס סטאסי, בגלגולו הקודם. וההקבלה המדויקת לסצנה מפתיחת העונה היא הזיכוי של אמיט סטאסי, למרות הודאתו ברצח אחיו, דבר שגורר את גלוריה להתחיל בהגשת ההליך של התפטרותה (מה שנמנע בסופו של דבר על ידי עוד צירופי מקרים מדוקדקים).

זו הייתה עונה נוספת במסגרתה השוטרת הקטנה שלא נספרת היא המנצחת הגדול, היא זו שבסופו של דבר מחייכת את החיוך מלא הביטחון בשניות האחרונות של הפרק האחרון ומאמינה אמונה שלמה במילותיה, אחרי שזכתה לטעום אכזבות מדויקות ממצבים מדויקים שבעבר הלא רחוק ועל הטיים ליין הרגיל של הסדרה זיכו אותה במבט קפוא, חוסר התייחסות במקרה הטוב וכישלון חרוץ ומתסכל במקרה הגרוע. גלוריה פורשת ומפרישה את הסדרה בסטייל, בדיוק ברגע שבו המסך יורד על הקרב המילולי בין הפרוטוגוניסט אל מול האנטגוניסט, האוולי משכנע אותנו להצית את הדמיון ולכתוב את הסוף בו אנחנו מאמינים.


(היי! מישהו שומע אותי?)

אמיט היה התגלמות הטוב, הטיפש והתמים, אבל מתחת לפני השטח הוא היטיב לחשוף לא פעם ולא פעמיים זאב מורעב שלא בחל בהורדת ביס מהרגל של אחיו, על מנת שיוכל להתקדם בסולם הדרגות. הנקמה בו הייתה הדרך בה אוניית חייו עלתה על השרטון שנקרא וי.אם. וארגה (שאגב, אף אחד לא באמת יודע, עד היום, מה מסמלות האותיות וי.אם). וארגה היה הרשע הווראבאלי המושלם, הוא שכנע את כולם בכל מילה שיצאה בפיו ואפילו בפרק האחרון, ברגע שאמיט אוחז את האקדח מולו, הוא מצליח לשתול בו רגשות חשש בנוגע ליכולותיו של אמיט לירות באקדח, בעוד מימו מתגנב מאחור בשביל לנטרל את אמיט האומלל.

דיוויד ת'וויליס, שהיה גם הרשע מול גל גדות (בעשר דרגות מתחת בסולם הרשע שיצר ב"פארגו"), הוא כמו עוד שורה של שחקנים שעשו את ההופעה הטובה ביותר שלהם תחת החזון היצירתי של האוולי. רשע עם שיניים מרקיבות, עם מבטא אנגלי כבד ועם אפס אמות מוסר. הרגעים המועטים בהם הוא נראה אנושי הגיעו בסוף העונה וגם הם היו נראים משכנעים, כמו כל דקה בה חיוכו המטונף של וארגה ניבט אל הצופים מבעד למסך הטלוויזיה הביתית שלהם.


(תרשום שזו הייתה (עוד) עונה ענקית)

היו כל כך הרבה רגעים חקוקים בזיכרון שהותירה העונה הזו מאחוריה, מוזיקה מופתית, פרקים מיוחדים שיוצאים מהטיים ליין, משפטים מהדהדים ובכלל סדרה שנוטפת מטאפורות, רמזים דקים כעבים בכל שוט, סצנה ותאורה מבליטה. מאחורי כל נעימה או שיר שהופיעו בכל פרק היה חבוי מסר כבד כקל וכל המכלול הזה שאסף האוולי רק מעצים את גודל היצירה שנקראת "פארגו". הדמויות שהוא יצר, השחקנים שהוא קידם והמחשבה העמוקה מאחורי כל דקת מסך פשוט חיזקו את מעמדו של האוולי בתור אחד היוצרים החשובים של הטלוויזיה ואחד החשובים בכלל בשנים האחרונות.

האוולי עצמו אמר באחד מהראיונות שלו שייתכן ועונה רביעית לא תצא או שתצא בעוד זמן רב, אם בכלל. הוא סיפר כי העונה השלישית נוצרה בתור תוצאה של היותו נתון למוזות והשפעות מרובות בעבור העונה הנוכחית וכל שביב מוזיקה או יצירתיות עלילתית השפיעו על יציקת תכניו ל"סיפור האמיתי של האירועים שהתרחשו במיניסוטה". אחרי שהוא הצליח לאייד כמעט באופן מוחלט את סרטם של האחים כהן ולהשאיר אותו בתור זיכרון מוצלח ורחוק ואחרי שהתמסר לסדרה החדשה שלו ("ליגיון") באותה מסירות ובאותה רמת כתיבה גבוהה, החשש היחיד עם תום העונה הזו, הוא שייתכן שייקח עוד זמן מה עד שנשוב לחפור בשלג של מיניסוטה, על מנת למצוא קורבנות מדממים וסיפורים הזויים מאחוריהם.