"ווסטוורלד": מערובוט

הנה היא מסתיימת במלוא הוד והדר, העונה הראשונה של "ווסטוורלד", שתגיע לעונה שנייה בלי פטפוטי רקע על מלכת האם של HBO, "משחקי הכס". שנת 2018 תוריד את המלכה הנוכחית מכהונתה ותכניס לעונה השנייה את המלכה המכהנת החדשה. מהרגע ש"משחקי הכס" הורידו את המסך על עונתם האחרונה ורצופת האירועים, HBO פמפמו שינוי וחלופה. בחלק מהמקרים זה לא כל כך הלך והסתדר, אבל הבאז המשוגע שדבק ב"משחקי הכס" החליף שם על דל שפתותיהם ומקלדותיהם של מעריצי HBO ובחודשיים האחרונים כל מה שהם מפזמים, חושבים ומהרהרים עליו הוא הסדרה המורכבת הזו, שקשה היה לתאר שתתפוס קהל מעריצים כל כך רחב.

כן, אין ספק שבשביל לעקוב אחרי אירועי הסדרה והניואנסים הדקיקים והחדים שלה צריך לשבת עם מפה, ציר זמנים ואי אפשר בשום פנים ואופן להוריד את העיניים מהמסך. הסדרה של נולאן וג'וי בהחלט שאבה המון משאביי מוח, שבן אדם רגיל מקדיש למחשבה על דברים מורכבים ומסובכים יותר מסדרת טלוויזיה, אבל זה לא הוריד בגרם או מאומה את הדרישה הגבוהה של יוצרי הסדרה ומפיקיה. לא פעם אתם מוצאים את עצמכם מגרדים בחלק האחורי של הראש ומנסים לקלוט מה בדיוק ראיתם ובחלק מהמקרים היה קל יותר להבין ולהתחבר, אבל הסדרה הזו דרשה ולחצה באופן טוטאלי על צופיה להמשיך ולהיות מחויבים מפרק לפרק, על מנת לא להשמיט אף פרט.


(תתכופף, הכדורים לא יפגעו בך)

דולורס, הנביאה והדמות המרכזית, עליה מושתתת הסדרה, הגיעה להבנות ולתודעה מפרק לפרק ושחזרה את סך הקולות בראשה על מנת להיות אחת מהמארחות שיגיעו לתודעה והכרה מלאה ובכדי להיות זו, שאולי תנהיג מרד נגד בני האדם והרצון שלהם להשתמש ברובוטים בתור משחק, בתור מפלט לחיים בחוץ ולהגשים את עצמם ואת האכזריות הטמונה בהם דרך דריכה על יצורים דמויי אדם, שלא באמת יכולים להגיב באופן הראוי להתעללות אשר הם חווים על בסיס קבוע ומתסכל מדי יום. דולורס הופעלה במרבית הזמן וגם כאשר התודעה בה הדהדה היא חזרה אחורה למטרות איפוס.

מקור ההנעה של דולורס היה מושתת על כאב הולך, מתמשך וקולות חוזרים ונשנים בראשה, קולותיו של ארנולד, אשר מפציר בה לפרוץ את המבוך ואת תקרת הזכוכית של האנושיות שהיא טרם הצליחה לחוות עד כה והיא המשיכה להתעורר מדי פרק, בחלק הראשון של העונה, על מנת לצבור עוד ועוד זכרונות מתסכלים ותודעה, כזו שתגרום לה לנסות ולנתק את החוט הארוך והבלתי נגמר של העלילה החוזרת והנשנית בה היא הייתה כלואה במשך שנים. הקו העלילתי של דולורס התפוצץ בסופו עם ירייה נוספת לראשו של אחד ממציאי הפארק והשאלה הגדולה היא האם היא הייתה מונעת תודעתית או שמא תוכנתית, שאלה שכנראה תישאר פתוחה לעונה השנייה או תיעלם ותרד מעל פני השטח.


(נו, אתה לא מזהה אותך בתמונה?)

ברנרד או אם תרצו לקרוא לו "ארנולד" היה אחד הסיפורים שגרם לכל צופה לפקפק באמיתיות של כל אחד ממפעילי הפארק, כולל חלק ממפעילי הפארק לגבי עצמם. דמוי ארנולד הגיע וחזר במספר הזדמנויות, כאשר בחלק מהמקרים הוא היה המקור וברוב המקרים הוא היה הגרסה הרובוטית, המונעת גם היא על כאב וקול פנימי, שלא באמת ידע לומר מי מניע את גלגלי השיניים בראש המורכב שלו. המודעות של ברנרד, אשר קילפה מעצמה עוד ועוד חלקים הייתה נתונה לפרשנות, מכיוון שבכל פעם שגילה אנושיות, הסתבר שהיא הייתה מונעת ולבסוף, גם שחשב שהתחכם מעל פורד, הוא עדיין היה תקוע בלופ רובוטי שכתב עבורו פורד ואז טושטש בחזרה.

מייב, הגיבורה האמיתית ביותר מכולם וזו שבאמת הצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית וגם עשתה את כל הצעדים לכיוון היציאה היא היחידה שגרמה לצופים לחשוב שבאמת זכתה בתודעה עצמאית, כלומר עד הפרק האחרון. בפרק האחרון ובדקות האחרונות של הפרק חזר הספק לקונן בלבבות הצופים, שכן מייב עשתה רוורס וחזרה. לאסוף את ביתה או בעקבות תכנות אכזרי במיוחד של פורד, כנראה שנדע רק בעונה השנייה או שמא לא נדע לעולם.

דוקטור פורד הוכיח במרבית הפרקים שהוא היה הרשע המרכזי והאמיתי ביותר שידעה הסדרה, על אף שלל רובוטיה האכזריים והאלימים, אבל גם בתוך תוכו ובסופו של דבר הוא עזר להמשיך את דרכו של ארנולד ולארגן סביבה הוגנת עבור המארחים שלו, שיכלו סוף כל סוף לנקום את נקמתם נגד האלים המזויפים שהחזיקו ותחזקו אותם בתנאי השבי, תנאים שלא אפשרו לאף אחד מהדרואידים המתוחכמים תגובה אמיתית. פורד נאבק בכותב הנראטיבים המקומי, לס סייזמור, שרק נראה רשע, אבל עם זאת התקשה לעכל את האנושיות של מרבית הדמויות המשתייכות לפארק.


(שוב אכלת בצל? אני לא יכול לנשום)

הסדרה דרשה מצופיה לבחון את תגובותיהם במשך עונה שלמה לאלימות נגד דמויות שאינן אמיתיות, משל פשוט עבור צופי סדרות וגיימרים באשר הם, בנוגע לשאלה כיצד אפשר להסתכל מהצד על רצח ואונס למען מטרות פורקן. במונחים הללו הסדרה סובבה מראה אל עבר צופיה, תוך כדי צפייה. המראה שהסתובבה אל עבר הצופים לא בישרה בשורות חדשות ואף המשיכה לתת לגיטימציה לאסקפיזם הנפוץ ביותר בעולם. אבל עונתה הראשונה של "ווסטוורלד" הייתה הזדמנות מפורטת ומדוקדקת לבחון את כל אותן האמיתות דרך שדרוג והעשרת התכנים, שהקדימו את זמנם, בסרטו של מייקל קרייטון.

אין ספק שלא מעט פעמים בסדרה הצופים הותשו עד כדי נמנום, אין ספק שהתכנים שהוצגו לצופים היו נעדרי בהירות בסיסית בלא מעט חלקים של כל פרק ופרק ובעולם אינטראקטיבי המוזן מרשתות חברתיות, שלל תיאוריות נזרקו לאוויר והזינו את הבנת הצופים תוך כדי צפייה, במקרה שהלכו לאיבוד בתוך הפרטים הקטנים והמשורטטים לעייפה. אין ספק שיש לא מעט אדים על המראה של "ווסטוורלד" שצריך לשפשף עם מטלית לחה, בכדי להצליח להתחבר באופן טוטאלי לתכניה, אבל העונג הצרוף מסדרה כל כך מפורטת, מושקעת ומתסכבת נותן מזור מסוים עבור צופים שכבר התחילו להיות מותשים מההזנה הכפויה והקבועה של "משחקי הכס", על שלל ממלכותיה ודרקוניה, שם האילוץ המחשבתי היה נמוך למדי.


(רוץ בגבעה וטוס בהר)

נולאן הבטיח לאתגר את צופיו ולהפוך את הקערה על פיה מדי עונה, מה שמבטיח אתגר שכלי, שחזורי ומחשבתי מורחב לקראת העונה הבאה, שכנראה תגיע בחפיפה מדויקת עם נשירתה של המלכה המכהנת. הצצה קלה לעלילותיה של העונה השנייה וזיכרון מהסרט הנושן של קרייטון הגיעו בדקות האחרונות של הפרק האחרון, כאשר עולם סמוראים הרים ראשו בשביל לתזכר שהסרט דיבר על עולם המערב כחלק ממספר עולמות (אז יוון העתיקה וימי הביניים היו שני העולמות האחרים, אשר הוצגו בתור פארקים נוספים).

המבוך של "ווסטוורלד" היה המסע של המארחים אל עבר תודעה, בערך כמו שהסדרה המבוכית הזו הייתה מסע אל עבר תובנה של הצופים את עלילת הסדרה הלא פשוטה הזו. קאסט השחקנים העשיר והמדוקדק עד כדי פלצות תאם בדיוק את ציפיות הכתיבה החדה והמדויקת של ג'וי את נולאן. זה הספיק בכדי לבלבל בכל כך הרבה שלבים של העונה, אבל לא לגרוע מאומה מההנאה הכוללת שנמשכה חודשיים וחצי מתוקים שהעלו את רף הציפיות לעונה הבאה של הסדרה שתחליף ותעשיר את האותיות של ווסטרוז ותעמיק את האתגר מסדרת דגל עליה חרוט הלוגו של HBO.