"בולרז 2": ג'ונסון את ג'ונסון

לא פשוט ללכוד נושאים מסוימים שצריכים לקבל דגשים דרך סדרה של עשרה פרקים ובכל פרק קצת פחות מחצי שעת מסך. העונה הזו הרגישה הרבה פחות ויותר - הרבה פחות טובה מהעונה הקודמת, הרבה יותר נמרחת וחסרת ערך מוסף לעונה הקודמת, אבל אז הגיע הפרק האחרון וטרף את הקלפים... בטירוף. דוויין ג'ונסון מצא לעצמו נישה מגניבה שאיננה מתקרבת לסרטי האקשן אליהם התרגל באחרונה, הוא דווקא שומר על הז'אנר והתחום של ההתמחות המקורי שלו - ספורט.

אין כאן היאבקות ו/או דרמת ספורט מרטיטה וסוחטת דמעות. לעומת זאת, יש כאן סדרה קלילה, מרעננת, שקצת הלכה ודהתה, הפכה אפרורית ועבשה, אבל זה נכון לגבי חלק מסוים מתשעת הפרקים, שהיו כיפיים ולקחו את העלילות לכיוון מסוים (גם אם לא מרתק או מעניין במיוחד) וכלל לא נכון לגבי הפרק החותם של העונה (שהיה ארוך בכמעט עשר דקות מפרק רגיל). הפרק האחרון התאפיין ברגעי דרמה שהיו מועטים לאורך כל העונה והתאפיין בת'כלס עצבני לגבי הדמות הראשית. במהלך כל העונה ספנסר, ריקי, ג'ו וצ'ארלס מחפשים את עצמם - כל אחד בתחומו ועוברים עליות ומורדות בדרך למציאה עצמי וכיוון. בעוד מרבית הדמויות דווקא לא חוות טלטלה עזה, דמותו של דוויין ג'ונסון עוברת רכבת הרים אמוציונלית, קרייריסטית, כלכלית ומנטאלית-פיזיולו גית. כלומר כל דבר שתוכלו למצוא עם "ית" בסוף ולרוב עם קונוטציה שלילית, אפשר להלביש על הדמות המרוקנת של סטרסמור.


(הנמסיס הכוחני של העונה הנוכחית)

בפעם נוספת אפשר להבין שכשמו כן הוא ולא מוציא הרבה מדי החוצה - ספנס לחוץ, הוא מרושש, דג שחקנים בשאריות כוחותיו, מאבד את זוגתו ומתמכר לכל סוג של משככי כאבים אפשריים, אך אל מול לקוחותיו הוא תמיד מחויך, מחויט ועם מצב רוח מרומם. לא משנה כמה מרוסק הוא מכל בחינה, הוא ממשיך לנסות לגייס עם ג'ו לקוחות דרך מסיבות אקסטרווגנטיות ופזרניות, לא משנה מצב כיסו, כל עוד הוא ממומן על ידי אנדרסון הבוס. בעונה הנוכחית הוא פוגש יריב חזק ורב עוצמה, שגורם להתהליך הנפשי להידרדר עוד קצת לכיוון מטה. אנדרה, סוכן העל של ספנסר מהעבר, נכנס למלחמת ראש בראש עם ספנס וכל המהלכים להפיל זה את זה כשרים.

העונה הזו התאפיינה בריבוי דמויות, החדרת הרבה דמויות מעברו של ספנסר, אשר מעולם לא נראו קודם לכן בסדרה ואף לא שחקן פוטבול שהסדרה עוקבת אחריו באופן פעיל. הסדרה הזו יכולה להיות הרבה יותר, אבל העומק שלה מתחיל ונגמר בדמות המרכזית, של ספנסר. דמותו הולכת ומקבלת עומקים מדי פעם והמצוקה שלו היא זו שמשודרת באופן הבולט ביותר, לצידו ובאופן מוחלש וקצת פחות מעניין: ג'ו, אשר בוחן את המשך דרכו בתור סוכן פעיל, ריקי שמתלבט במשך עשרה פרקים איזו קבוצה קורצת לו יותר ומה מטרותיו בקבוצה הבאה, אחרי שהניח ליצר ההרסני שלו לרדת באסלת העונה הראשונה, צ'ארלס שלא מוצא את עצמו מבחינת שחקן, אבל מקבל הזדמנות שונה לחלוטין ושם לנגדה את חיי המשפחה ההולכת ומתפתחת לה.


(בוא, אבא יגיד לך איפה לשחק)

עלילות הצד של הסדרה (ריקי וצ'ארלס) מפותחות באופן, אשר נראה יותר כמו הבלחות חסרות סיכוי מול הדמות הדומיננטית של הסדרה, אך הן מוסיפות פנים שלא נראים אצל ספנסר וגם מתבררים ככאלו אשר חסרים לו בחייו האישיים. ריקי ג'ארט וגם ורנון ליטלפילד הם השחקנים המרכזיים, סביבם מתרכזת העלילה, בכל הנוגע לשחקנים פעילים. שניהם מוקפים בחברים נאמנים בודדים ושניהם מנסים להוכיח כמה הם עדיין חשובים למערך הקבוצה ומנסים להטביע חותם. אצל ריקי יש גם את אביו, שהפך להיות חלק אינטגרלי וחשוב מהעלילה המעט עצורה שלו. ספנסר חסר את כל אותם הדברים שיש לריקי ו-ורנון, אנשים קרובים ומשפחה. למרות שנראה שדמותו של ספנסר מוקפת בהרבה אנשים, פרק הסיום חושף אדם בודד שבמהלך העונה הנוכחית חי על כדורים וזריקות, מבלי שאיש יידע וגם לניתוח החלפת הירך הוא מתייצב כשלימינו תיק ספורט גדול ובכיסו כסף לשלם למונית חזרה הביתה.

דמותו של צ'ארלס עוברת התפתחות ולאחר שפרש ממשחק פעיל, עבד בסוכנות רב וחזר בחזרה הוא מופרש שוב, הפעם לא בצורה שבה חלם וקיווה. הוא כבר איש משפחה והופך בהמשך להיות יועץ עבור המאמן האחרון שלו, סיפרט. אבל מה שהוא עדיין לא יודע, היא עצם העובדה שהמשרה החדשה שלו הולכת להיות תובענית, לא פחות מזו בתור שחקן ופרק תום העונה מותיר אותו עם פנים עגמומיות, נוכח העובדה שיש משהו שעשוי להרחיק אותו מהחיים הבורגניים, שחשב שבנה לעצמו במשך הקריירה הקצרה שלו בתור שחקן פוטבול. גם אצל צ'ארלס מתקיים אפקט ואלמנט שאינו מצוי בחייו של סטרסמור - משפחה ואין מה להרחיב הלאה, לבן אדם שבפרק הסיום חושף את פניו של האיש, שלו הפסיד את כל כספו.


(לחיי העונה השלישית, שתהיה יותר טובה - אמן)

בפרק הסיום ספנסר עובר טלטלה והרבה הצלבות לעבר. הוא לווה כספים בהשקעה בפרויקט בו הוא מרגיש בטוח, כפי שחש בטוח בעבר והפסיד את כל כספו של אדי ג'ורג', חבר מעברו. למזלו התוכנית לקנות ממר אנדרסון את ASM מקבלת טוויסט חיובי והוא נשלח רק לסדר את העניין של רישום הסוכנים שלו ומקבל סוג של הזדמנות שנייה אחרי פיטורים מכוערים. כאן מגיעה הצלילה לתהום וספנס עובר דרך המסלול המקובל של צלילה לתחתית: העפה ממועדון חשפניות, שימוש בסמים ואלכוהול ולבסוף מגיע לגראנד פינאלה של הלקאה עצמית ופומבית, בפני מי שאמורים להיות לקוחותיו העתידיים. החיוך הנוצץ והבוהק של מי שהרוקיז' אמורים לסמוך עליו מגלה אמת עצובה ועגומה ונותר לראות איך התהום שנפערה מתחתיו של ספנסר סטרסמור סוגרת עליו, בולעת ואולי תירק בהמשך החוצה, כנראה בעונה הבאה.

דוויין ג'ונסון (דה רוק) מגלה את הצד היותר טוב ביכולות המשחק שלו, כאשר דמותו מסיימת בצליעה, בודדת ובנקודת ההתחלה ומטה בחייה. ג'ונסון מגלם את התפקיד בצורה נהדרת והקאסט סביבו מצליח להחזיק את הסדרה הדי פשוטה הזו, אבל ניכר שפרק הסיום מצליח לבטל חלק ניכר מאכזבות העונה הנוכחית ולפתח ציפיות לעונה שלישית, אשר פשוט חייבת להתעלות על הבינוני פלוס פלוס והטעם הקליל של חטיף, שקיבלנו מהסדרה הזו עד כה.