"פארגו" - עונה 2: בחזרה לעבר

בטלוויזיה, רחוק ממסכי הקולנוע, ההולכים, מתעצמים ומתהדרים ב-IMAX ותלת מימד, השיפוטיות הפכה, לאיטה, להיות לא פחותה וכבדת משקל לא פחות מהשיפוטיות הקולנועית. התכנים העולים על גדותיהם כבר מתחילים לקבל ניחוח הוליוודי, ועל מנת לברור היטב את התוכן הבא שנצרוך, במשך עונות שלמות ונתחייב לו ללא ליאות, חייבים להסתכל על יותר מעונה עוצמתית אחת.

העונה הראשונה של פארגו קצרה הצלחה מסחרית מסחררת וגם הוכיחה כי בימים שכל סרט מקבל ספין אוף וכל סדרה מקבלת סדרת בת ובת דודה, ישנם עדיין תכנים שראוי לצרוך על המסך הקטן. העונה השנייה של פארגו, בניגוד לשק החבטות שקרויה העונה השנייה של "בלש אמיתי", הוכיחה שאפשר לעשות דברים ועונות אחרת ואף להתעלות על קודמתה. הספיקה אנקדוטה קצרה של לו סולברסון, בעל הדיינר המבוגר, מהעונה הראשונה, בשביל לייצר קישור קונספטואלי לבניית עונה שנייה והעונה הזו דרשה מעצמה ומהצופים כמות מסוימת של סבלנות ושחזור מוחי לשנות השבעים, בחלקן הפחות זוהר.


(ברוכים הבאים לעונה שנייה ומופתית | צילום: גטי אימג')

שנות השבעים של פארגו וסביבתה הקפואה לא (רק) מציגות אפרו, מכנסי פדלפון ומסיבות זוהרות, מעוטרות במוזיקה של הביג'יז, שנות השבעים הללו רודפות קונספירציות, צפייה בעב"מים מרחפים ואלימות בלתי נגמרת, ההופכת את העונה על פיה ומציגה קרב בין משפחת פשע לבין אימפריית פשע ממדינה שכנה. לא יאומן, אבל בעונה הנוכחית של פארגו, השכיל נוח האוולי למנף את השיאים לשלושה פרקים, אשר זיקקו את כל הטוב וכל הרעש שיכול היה יוצר לקוות שייצרו. שיא ראשון היה הפרק הראשון והטבח הנוראי בדיינר, שהניע את כל העונה.

היה בפרק הזה הכל; מהתנקשות, חסרת המענה בדיינר שכוח אל בפרברים, דרך שיתוק ראש משפחת פשע, שבנו הוא היורה הפורה בדיינר ודרך דריסת אותו הבן על ידי תושבת עיירה מנומנמת, שקראה קריאת השכמה לכל שוטרי העיירה המשועממים, לצאת החוצה ולהפעיל את גלגלי השיניים.

אמצע העונה בישרה בשורות, אשר בדרך כלל מגיעות עם סופה; קרי, קרב יריות, חיסולים והוצאות להורג ואילו הפרק התשיעי, לפני ההתרה והזיכוך של מרבית הדמויות, טרף את כל הקלפים, כאשר לקח את קרבות היריות למוטל נטוש, שהפך בין רגע לזירה מדממת והסלמה פראית לשני צידי התושבים של העונה הנוכחית. בין לבין היו דמויות מרתקות, עמוקות ומאתגרות, עבור הצופים. אחד מטובי בניה היה מייק מיליגן (בוקים וודביין), מן סמואל ג'קסון (גרסת "ספרות זולה") צעיר ומרבה במשפטים מלאי פאתוס, דיקלומים לפני ואחרי רצח ותעתוע בחלק מהדמויות שפגשו בו.

מיליגן יקסים אותך, ישבה אותך, ישחק איתך משחקים מוחיים ותחשוב שהכל בסדר אצל הבחור ובא לך לבלות איתו, בין אם אתה גבר או אישה וגם אם אתה אויב, הוא אויב מכבד ומכובד, אבל אז יישלף כלי הנשק או אחד התאומים ירים את השוט-גאן והסיפור שלך נגמר. כל זאת רק בשביל לסיים עונה ועלילה, כאשר מוצע למיליגן תפקיד משרדי הזוי, בתור אות כבוד ופרס על פועלו הסופי. גם דמות אינדיאני מתוסכל, שזורק את כל מה שעבד עבורו שנים בשביל להפוך לאחת הדמויות הדומיננטיות בסדרה ובנפתולי עלילתה האנזאיי היה שם בשביל לייצר יש מאין, להניף את הלחימה לרמות שלא הכיר אף אחד מהצדדים ולא ידע גם למה הוא נלחם עבור מי שהוא נלחם.


(יאללה, לספין אוף הבא: הגרהארט'ס | צילום: גטי אימג')

משפחת גרהארט, לבדה, צריכה לקבל סדרת ספין אוף משל עצמה, כאשר היחסים המורכבים בין הדמויות המרתקות של אם המשפחה, שבעל כורחה הפכה למטריארך, בהינף עווית לב של בעלה ושני בניה, הנלחמים על הירושה ומקום האב, יכולים למלא עונה שלמה. דמויות המרצחים, אשר נעות בין פסיכוזה יצרית ובלתי נשלטת, לבין קור רוח מחושב ואלים, מאפיינים לא רק את בני המשפחה, אלא גם את הדמויות ה"תמימות" לכאורה ועל רקע השלג והקיפאון, אשר שורר משך כל העונה, משתרכת דרכם של גיבורים קפואים, עם קריצות סרקסטיות, אל עבר הסוף הבלתי נמנע.

והיה גם הצד הטכני; כאילו שאם יש מישהו ששכח את האחים כהן ואת סרטם המבריק וזוכה הפרסים משנות התשעים, אז הגיעו יוצרי הסדרה, ריעננו ותזכרו בעזרת סצנות ושוטים עשויים ביד אמן, מסכים מפוצלים ועריכה משולבת, מוזיקה תואמת לרוח התקופה ומשחק משובח של כל הצוות שהיה שותף לעונה הנפלאה הזו. גם העבמ"ים, הדאוס אקס מכינה והערבול העלילתי, לא מחוייב המציאות, תפסו חלק ניכר בתחילתה ובסופה של העונה, כאשר קבעו עובדות והפילו פורים על ראשה של משפחת גרדהארט ההולכת ומצטמצמת עד אפס. יוצרי הסדרה השכילו לשמור על האתניות המיניסוטאית המקומית, לדוגמא בני הזוג בלומקוויסט חסרי המזל ועם זאת חסרי המורא, שאחרי עוד הימנעות ממפגש עם המוות מצליחים לשמור על קור רוח יוצא דופן עם כינויי ה"Hon" וסגירת כל משפט ב"OK Than".


(אתה לא מבין מי נכנס לי היום באוטו | צילום: גטי אימג')

דאנסט חוזרת בענק עם דמות מורכבת, למרות שהיא מנסה להיות שטחית, בחלק מהזמן וג'סי פלמונס פשוט כובש את המסך עם תצוגה משכנעת של בעל, שיודע שצריך לעשות מה שצריך לעשות בשביל לשמור על התא המשפחתי הקטן שלו ("זו הסלע שכולנו דוחפים, גברים. אנחנו מכנים אותו עול, אבל בעצם זו הזכות שלנו").

ואם בתא משפחתי עסקינן, כאן גם עושים קאמבק ענק צמד השוטרים הראשיים: טד דנסון ופטריק ווילסון, כאשר הראשון, ששיאו כבר קצת מאחוריו, מקבל צ'אנס אדיר לשוב לקדמת הבמה ואילו השני, מזניק את הקריירה, דווקא דרך הטלוויזיה, בחזרה ליצירת תכנים איכותיים ומטביע חותם עמוק בתור הגיבור האהוב של העונה הנוכחית. בעל שיעשה הכל עבור אשתו הגוססת ובתו העצמאית ועם זאת, לא יזניח את עירו, תושביה ואת המקרה ההולך ומסתעף שהוא חוקר לאורכה ולרוחבה של העונה.

היו קרבות יריות מרשימים במיוחד, דמויות צבעוניות, למרות האפרוריות שעטפה את חייהם, עד המקרה הזוועתי והיו פיקים של שיא, בדיוק ברגעים הנכונים.
טקסטים ומקרים שחצו את גבולות הביזאר, אך עדיין נותרו רלוונטיים עבור הסיפור וערכו התכתבות נהדרת עם יצירתם המופלאה של האחים כהן, משלהי שנות התשעים.

העונה הזו התאפיינה בלא מעט אלמנטים מהעונה הראשונה, קרי, מנהגים מקומיים, שפה מקומית ואיזו שהיא אווירה אדישה ומנותקת, אבל הדמויות והמצבים היו ריאליים יותר, אם אפשר לקרוא לצירופי המקרים הביזאריים והבלתי יאומנים, המתרחשים בעונה הזו ריאליים. אנשי החוק והפושעים הלכו עוד קצת אל קו האמצע והתרחקו טיפה מהקיצוניות הגרוטסקית של העונה הראשונה, אבל לא איבדו את כל אותם המאפיינים שאפשרו לקסם להמשיך להתגלגל משך עונה שנייה ברציפות ואפילו לעשות זאת לא פחות ואף אפילו טוב יותר מהעונה הראשונה.


(תרים ידיים | צילום: כרזת הסדרה)

המסך יורד על העונה השנייה והמבריקה של פארגו ובורסת הניחושים הפרטית כבר החלה ומשפט אחד של השוטר המשופם; בן שמידט, בפרק 9:
“Oh, Christ. It’s Rapid City All Over Again”, כבר התחיל להניע את הגלגלים היצירתיים אצל צופי הסדרה, לגבי תוכן העונה השלישית, שכבר אושרה להפקה בשנה הבאה.

שנה שלמה של ציפייה תיתן למאורעות העונה האחרונה לטבוע ולהישכח, אבל שנת 2017 מבטיחה את שובה של אחת הסדרות האיכותיות והמהנות שנחתו בשנים האחרונות בטלוויזיה ועד אז, ניאלץ להמשיך לשחות בתוך ים הסדרות ולמשות ממנו את הטוב שבטוב, לעוד התחייבות ארוכת טווח חדשה, לפחות עד ש"פארגו" תשוב בחזרה.