"בולרז" - פרק 10: סוף עונת הארטיקים

ספנס פותח את הפרק בחיוך שנמחק בדיוק אחרי חמש שניות, לאחר שהוא נכנס למה שהיה החדר של ג'ו. ספנסר נכנס לאחר סופה, אשר מקבלת את השם הזמני "הוריקן ג'ו". הדאגה מתחלפת בחצי הפתעה, כאשר אנדרסון, הבוס הגדול, מאציל סמכויות באופן בלעדי אצל ספנס ומנפח לו את האגו עם סירה בתור תוספת נחמדה מהצד.

ספנס מגיע לג'ו, שכבר נמצא עם חוזה שכירות למקום חדש עבור השניים, אבל נאלץ לאכזב אותו באופן זמני, כיוון שאנדרסון עשה את שלו עם הצעותיו וסינוור אפילו את שאריות המצפון, ההולכות ומתפתחות בקרבו של ספנסר. ג'ו, פגוע עד עומקי נשמתו, מבין שהחלום שלו לפתוח משרד לבד הולך ונמוג והקרב מול אנדרסון על שירותיו של ג'ו עדיין קרב אבוד של מצפון וחברות מול תזרים מזומנים וכוח כלכלי.


(איך אפשר לוותר על נוף כזה?)

בינתיים, משרד אחד של החברה של מר אנדרסון, הופך למוטל לרבע שעה, כאשר ספנס חונך את משרדו החדש ברעש של סקס שולחני פרוע והמזכירה החדשה של ספנסר עושה את עבודתה, כאשר מתריעה בערמומיות מפני הבוס הגדול, אשר ממשיך להרעיף מחמאות על ספנס, אותו לא סבל ועליו לא סמך בתחילת הדרך.

כל אותם תנאים מקדימים מעניקים לספנס ביטחון על מנת לנסות ולפשר בין כל הצדדים והוא נוסע לאנדרסון על מנת להציב אולטימטום, כזה שיחזיר את ג'ו ויביא שלום עולמי. טוב, לא בדיוק, רק יחזיר את הצמד הדינאמי ביחד בשביל לתת את הכוח לכסף פעם נוספת, אבל להוכיח שיש עדיין כוח מסוים לרעות ולחברות.

עלילות המשנה ספגו מהלומה ניצחת, כאשר דווקא הפרק האחרון העניק להן מינימום זמן וסגירה מהירה, כאשר ריקי, שניקה את שיירי ליבו בפני אומה שלמה, בטלוויזיה וסגר חשבון עם אביו, בשידור ארצי, פוגש את אבא'לה, שקצת מיילל ומתבכיין על השלכות הראיון של ריקי. אביו של ריקי מנצל את העובדה שהמוח הוא לא הצד החזק ביותר של ריקי המזוקן ומצליח לסגור איתו את הפינות ולסובב את סיפור הנטישה שלו לכזה שעשה מריקי גבר וריקי... בולע הכל בשקיקה, למרות גבה אחת מורמת.

צ'ארלס כבר מעמיס כל מילימטר פנוי ברכבו במוצרים עבור התינוק העומד להגיע, כאשר הוא מקבל טלפון מפתיע מסיפרט, שאומר לו במילים העדינות שלו שהוא מוזמן לטקס הצגת השחקנים ופתיחת העונה.


(האמת, אליו נתגעגע הכי הרבה)

העלילות של ריקי וצ'ארלס מצטלבות בפעם המיליון, כאשר הפעם הן נמצאות באותו צד ירוק של הדשא. השניים מגיעים להצגת השחקנים של פתיחת העונה וכל אחד מגיב באופן המיוחד לו ובאופן המתאים לו; צ'ארלס מקיא מהתרגשות ליד הרכב וריקי דופק הופעה, הכוללת גמלים, בחורות ותחפושת שייח ושוב ממצב את עצמו בתור הדמות הצבעונית, הקומית והחביבה ביותר בסדרה, שקשה לשנוא גם אם מתאמצים.

ריקי סוגר את המעגל הפרטי שלו וגם תת-מעגל עם אלונזו, כאשר הוא עושה שלום עם ולמספר הישן ומחזיר לאלונזו את המספר המקורי שלו. שתי עלילות המשנה נסגרות בחיוך זמני, כאשר ריקי סגור, כמעט מכל כיוון באופן הרמטי וללא חברה קבועה וצ'ארלס חוזר לעשות את מה שהוא אוהב לעוד זמן מה, בעודו מצפה לילד ראשון.

העלילה הראשית עושה את דרכה לסיום האופטימי המובטח, כאשר ספנס עושה שלום עם ג'ו ומראה כמה אופיו השתנה והוא בעיקר מתמקד בלרצות את הסובבים אותו, על מנת שכולם יהיו מרוצים; כולל אותו עצמו. הוא מחזיר את ג'ו לחברה וחולק איתו את כל השפע שאנדרסון המרוצה שפך עליו. החלק השני של הסוף הטוב של ספנס כמובן קשור לאחד מנציגיו הקשים ביותר לביקוע; ורנון.

כולם נפגשים באותו הפאב, בו ג'ו משיב את עצמו לחברה ומרימים כוסית עבורו ועבור חוזה העתק שקיבל ורנון והסגירונת האחרונה והשטוחה ביותר היא של הדמות הדבילית מכולן; רג'י החמור המאוס. גם הוא מצליח להוריד את האגו הנפוח שלו לכיוון הרצפה ומצטרף למעגל החברים המורחב של ספנס והסגירה של הפרק האחרון מתירה כל קשר שנראה הדוק מדי, בחייהם הלא מסובכים מדי של הדמויות הראשיות.


(כוסית אחרונה ודי...)

אם היה אפשר למצב את הסדרה הזו תחת התואר "מיני סדרה" זה היה עושה שכל לצופים, אבל היא נמצאת תחת ז'אנרים שונים לחלוטין וזה נגמר מהר מדי ופשוט מדי, אפילו מהר מדי מכפי שאפשר לצפות מסדרה העוסקת בשחקני פוטבול ראוותניים ולא נכנסת לעומק מדי.

הסדרה נשמעה והרגישה כמו משהו עמוק יותר בתחילת הדרך, אבל מהר מאוד עברה להיות קלילה, אפילו קלילה מדי למה שהפוטנציאל שלה יכול היה לממש. חייו של כוכב ספורט בזבזן, מכמה צדדים יכול היה להוות קרקע פוריה לדרמת ספורט עמוקה ודוויין ג'ונסון (דה רוק) יכול היה להתאים גם לגלם את הצד הרציני במאת האחוזים, אבל איפשהו, די בתחילת הדרך, גם הוא וגם הסדרה ויתרו מהר על החלק הזה והפכו להיות משהו קצת אחר, לא שזה רע, כי זה היה די טוב, אבל לא מספיק טוב בשביל להיות בוגר יותר, רציני יותר ועוכר שלווה.

לאור אותן הסיבות, לא ברור אם ישנה הצדקה אמיתית לעונה שנייה, אלא אם מפיקיה ינסו להאריך אותה, לפלפל ולסבך אותה, להוסיף מימד דרמה עמוק יותר וכדומה, אבל בינתיים בהתאם לאמור לעיל, קשה לומר שהפינאלה של הסדרה והיא עצמה, הצליח לרגש או להפיל מישהו מהרגליים, אבל ככה זה בארטיק: מתוק, מטפטף לעיתים ונגמר מהר.