"ג'ו": שובו של הקייג'

שנות ה-2000 ועשרה, סיפור דרומי ביצתי ומלנכולי. שחקן צעיר (שרידן) וניקולאס קייג' מובילים את הסרט ועל פי התוצרת האחרונה של ניק קייג' רף הציפיות נושק לרצפה ואם אפשר גם לקבל מפתח למרתף, נוכל להמשיך ולהנמיך אותו עוד טיפה. תודה... אבל וזה אבל גדול, קייג' מתעלה מעל הציפיות הנמוכות ומעל האכזבות האחרונות של סרטי ה-B Movies האחרונים שהחליקו מבין אצבעותיו ונותן משחק ענק ומשדרג את הסרט במשחק עצום ופשוט הופך סרט מצוין לנהדר ופנטסטי. אני נמנה על מעריציו, שממשיכים לדבוק בדרכו הלא כל כך סימפטית בשנים האחרונות ואין שמח ממני לראות את שובו של הקייג' למסך בתפקיד נהדר שעושה לו חסד.



מסתבר שכל מה שניק קייג' היה צריך בשביל לחזור לעצמו הוא זקן עבות, קעקועים לרוב ובניית גוף של מתאגרף לשעבר. מסתבר שהזקן עושה את שלו ומשווה לו נופך רציני יותר והוא אכן מצעיד סרט זעיר לגדולה ולסנטימנטים רבים מצידו של הצופה. סרט עמוס בסימבוליזם, לגבי התעללות וצמיחה מחדש, דרך הטבע ובדרכים אחרות וסרט שמנסה לשקף אופיו של אדם אחד דרך אופי של שניים אחרים המהלכים לצידו, האחד כחי מת והשני, כזה שמנסה לחיות דרך עולם קשה מנשוא. מעמד הפועלים שוב קם כאן על הצד החזק של הסרט ומעמיד דמויות בדרום, המאוד לא סימפטי ומנסה להציג את דרכיהם להתמודדות עם החיים, הלא כל כך פשוטים, שבתוכם הם נמצאים. האם החיים הקשים מכריעים אותם או שמא הם בוחרים לברוח ולעבור לצדדים פחות כאובים.



קייג' במשחק עצום ולצידו טיי שרידן, שכבר גילם תפקיד די דומה ב"מאד" (עם מת'יו מקונוהיי), בתפקיד הנער, חסר הכל וחדור המוטיבציה לשנות את גורלו הלא פשוט וזה שבעמדות רבות בוגר הרבה יותר מאביו השתיין והלא יוצלח. הסרט מביא סיטואציות קשות אל השולחן וגם אם לא מקורי ברעיונו הוא פשוט מבוצע כהלכה. דרך בימוי מופתי, שמגלגל את דמויותיו אל תוך הביצות של החיים בדרום ודרך משחק מרטיט של הדמויות הראשיות; הנער ודמות האב, שהוא מאמץ לו לכברת דרך מסוימת.



סיפור אב ובן אלטרנטיביים אינם חדשים בנוף ההוליוודי, אך גם רעיונות לא חדשים, מהסוג הזה, צריך לדעת כיצד להגיש לצופה ובכך מצליח דיוויד גורדון-גרין בעבודתו על הסט ומאחורי המצלמות, בניווט הקאסט הנהדר העומד לרשותו. החזרה של ניקולאס קייג' לתפקיד פנטסטי היא היא הבשורה איתה הסרט יוצא קדימה והפריצה ההולכת ומסתמנת של טיי שרידן היא נדבך נוסף בהצלחתו של הסרט אינדי המוצלח מאוד הזה. קאסט אלמוני למדי, אשר מעליו זורחים שניים; והם שני השחקנים הראשיים הפנטסטיים, בגיר בעל ותק קולנועי עמוס וצעיר, שהולך ובונה את שמו, צמד שפשוט מעביר בקלילות כמעט שעתיים של מסך, שלא משעממות לרגע ולהיפך, מרתקות ומכניסות מדי רגע לסרט יותר ויותר.



האישיות הלא פשוטה של הדמות הראשית הניבטת דרך דמויות אחרות היא הברקה קולנועית והביצוע של הדמויות הראשיות, שוב, עושה חסד לרעיון של הסרט וכל מה שנותר הוא פשוט לצפות ולהנות מכל רגע בחזרתו של ניק קייג' אל המסך הענק (או ההוא שבביתכם). חובבי ניקולאס קייג' כבר מחכים לחבריהם עם כובעים מתובלים במלח פלפל, על מנת שיוכלו לאכול אותם ולא להרגיש יותר מדי טעם לוואי וממשיכים לקוות שימשיכו לסעוד את ליבם על כובע אחר כובע.