"טיטאן", הזוכה הגדול של פסטיבל קאן השנה, הפעים את הקהל, את המבקרים ואת חבר השופטים כאחד בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל. יצירה קולנועית להפליא מהשוט הראשון ועד האחרון. במרכז העלילה ניצבת רוצחת סדרתית המתעברת מכלי רכב ומתחזה לגבר כדי להעמיד פנים שהיא בנו האובד של כבאי בודד. התקציר הזה עלול להטעות, אבל מעל לכל מדובר בסיפור אהבה מלא חמלה. יותר מאשר מתכת, יש בו נשמה. אחרי סרט הביכורים שלה, "נא", סומנה הבמאית הצרפתייה ז'וליה דוקורנו ככישרון מבטיח, וכבר בסרטה הארוך השני היא מממשת את ההבטחה. בסרט מככבים ונסן לנדון, מגדולי שחקני צרפת, ואגאת רוסל בהופעת בכורה קולנועית יוצאת מן הכלל.
B0B0רציתי לכתוב שאין לי מושג מה דה פאק ראיתי כאן עכשיו, אבל האמת...אחרי עיכול מסוים, הבנתי. מדובר בסרט שהגיע לזעזע ולתפוס את כל המבקרים הפלצנים עם שאיפת האדים של הנפיחות של עצמם. נראה כאילו ז׳וליה דוקורנו מסתלבטת על כולנו כאן. היא פמפמה לכל העולם ולפסטיבל קאן שיש לה כאן איך לזעזע ובהחלט היא יודעת את העבודה, בסרט אימת גוף, שמקדש כל רגע ורגע בשביל לטמטם לצופים את השכל. יש כאן כל כך הרבה רגעים שנועדו מראש לזעזע את הקהל, שזה כבר נראה מאולץ, מאולץ מדי.
אם תשימו את כל הדרעק הזה מסביב, כנראה שתגיעו ללב ליבו של הסרט שהוא ממש בסדר ומספר בסך הכל על בחורה סדוקה שלא אהבו אותה מספיק בחיים. בערך דומה לזה שגילמה קייט בקינסייל ב"מחשמלת" המיותר שלה, רק שכאן (וגם קאן) זה עובד קצת יותר טוב. יש כאן מסע לגילוי עצמי ולהתבגרות. ז׳וליה דוקורנו מתעקשת להעביר את הדמות שלה מעין ויה דולורוזה, על מנת שהיא תקבל את עצמה המחודשת וזה כולל את הרשימה הבלתי אפשרית: תאונה, מין עם מכונית, היריון ומעין שינוי מיני ומי שמחפש היגיון מינימלי, שיילך לחפש משהו אחר.
בליבתו של הסרט יש סיפור אהבה כמעט משולש, שבעיקר נובע מהמחסור של הדמות המרכזית באהבה. היא לא יודעת איך לאהוב ולא ידעה איך זה להיות נאהבת וזה שרט אותה ואולי גם את הבמאית שלה, שבסופו של דבר מתרגמת את כל הפעולה הפשוטה להצגה הזו לכדי יצירה שחורטת על כל צופה וצופה עמוק, כאשר הביצוע היה יכול להיות פשוט יותר.
אגת'ה רוסל, הכוכבת הראשית נראית מעמיקה, אבל בגדול כמעט ולא משנה את הבעת פניה - מעין ריאן גוסלניג נשית. אם אתם אוהבים את הז'אנר של האיש, תאהבו אותה גם כן. ז׳וליה דוקורנו מציגה סרט חי כל כך, עם צבעים חמים ועמוקים, עם גיבורים שהם בעיקר פגומים עד לכאב ועם המון המון טירוף תסריטאי שמאז "צמיג" ו"עור צבי" של קוונטין דופייה לא נראה לאחרונה.
אני לא יודע אם הוא היה ראוי לזכות בפרס דקל הזהב, אני לא יודע אם הוא היה ראוי לריור המבקרים או להקאות ואיבוד הכרה בבתי הקולנוע, עת הופעת הבכורה שלו, אבל הוא סרט מוזר, מלא דימיון וכישרון ונועד לזעזע בכדי לזעזע ולמשוך תשומת לב ומסתבר שדוקורנו ידעה בדיוק מה היא עושה, כיוון שתשומת הלב נמשכה. הוא עשוי נפלא ורואים שיש כישרון, אבל האומנות הגדולה לא פחות של דוקורנו היא אומנות הפיתוי ומשיכת המיקוד של מי שצריך. הצליח לה.
6.5 עם נטייה לעגל לשבע. לא יצירת אומנות חד פעמית או אחד מסרטי השנה, אבל מאחורי כל המטאפורות והסימבוליזם האומנותי-גורי-גראפי, מסתתר יופי של סרט והמון כישרון בימוי.
לנרמל, לנרמל....
ערוך פרטי סרט
שתף בפייסבוק
הוסף לסרטים שלי
הוסף קישור לצפייה ישירה
לפני 3 חודשים
0 אנשים אהבו
