"הבית שלנו": סרט קטן עם בית קטן, אבל עם המון לב ונשמה

יש משהו מאוד מזמין ופשוט בכרזתו של הסרט הסיני, מבית היוצר של לי ריג'ון. תמונה פשוטה של שני אנשים פשוטים, שפשוט (תיכף נפסיק להשתמש במילה הזו) מביטים זה בעיניה של זו ומחייכים. ממבט ראשון בפוסטר, אתם עשויים לחשוב על דרמה רומנטית, בשפה הסינית ואתם בהחלט טועים ומוטעים. הרומנטיקה והדרמה עזבו את תלולית החול הזו ממזמן וכל מה שנשאר הוא לכלוך, בתים ישנים והרוסים ובוץ, המון קוביות בוץ. זה סרט עם שלושה שמות (להם אנחנו מודעים לפחות), אשר כל אחד מהם מתאים, בדרכו שלו, לתוכנו של הסרט.


לא סיפור האהבה הסיני שדמיינתם | באדיבות "קולנוע חדש"

בעברית שמו הוא "הבית שלנו" ובהחלט ניכר כי זוג הגיבורים הראשיים משקיעים את כל מרצם וזמנם בבניית בית עבור חיים משותפים, בצורה פשוט מעוררת הערצה וקנאה. באנגלית הוא Return to Dust ויכול להתפרש ככזה בכמה דרכים, בין אם הסאבטקסט עבור העולם הבא, המקורי ממנו באנו ואליו אנחנו נלך ובין אם בכוונה המילולית, אשר על פיה בונים בני הזוג את ביתם ומקימים את חייהם מעפר. הפשטות מחברת בין שני השמות ולבסוף גם מגיע השם הסיני, אשר הפירוש שלו הוא "חבוי בתוך העשן" וכמו שמו כך גם הפרשנות והמסרים שלו, מצד אחד חבויים בין כותלי קירות העלילה ואילו מהצד השני, כאשר העשן מתפזר, הרוב גלוי - תשאלו את הממשל הסיני.

לאחר חודש של הקרנות בכורה, עלה סרטו של ריג'ון לכל פלטפורמות האונליין המקומיות וגם לבתי הקולנוע המקומיים והנתונים הראשוניים היו בבחינת הצלחה גדולה למדי, בטח ביחס להשקעה הכספית בו. ההשקעה הכספית המינימלית הזו כוללת צילומים אותנטיים בכפרים סיניים מרוחקים ונידחים וגם שימוש של הבמאי בבני משפחתו, על מנת שישלימו למניין בהפקה. קצת אחרי שהסרט התחיל לקצור את פירותיו, הורה הממשל הסיני להוריד אותו מכל פלטפורמת צפייה אפשרית והוא צונזר לחלוטין אל מחוץ למיינסטרים הסיני, כי ככה זה בדיקטטורות. לא צריך הסברים מיוחדים, אבל את השורש המרומז להם תוכלו בהחלט למצוא, אם תראו את הסרט בתור האלגוריה שהוא מתיימר להיות, על החיים בסין המתעיירת, המתחדשת וזו שדוחקת החוצה את אורך החיים הפשוט יותר. של הכפרים.


היכונו לביאת החמור. בלי המשיח | באדיבות "קולנוע חדש"

הכל מתחיל עם חמור וחור. ופעמון. החמור הולך לשמש בתור סמל מוביל בסרט והאיש שמטפל בו: מא יו-טאי (המגולם על לידי וו רנלין - שהוא אחד מהשחקנים הלא מקצועיים והוא דוד של אשת הבמאי) עומד להיות מזוהה עם החמור. מא יו-טאי עומד להיות משודך ל-קאו גוי-יינג (המגולמת על ידי השחקנית האי צ'ינג, בתפקיד פשוט יוצא מגדר הרגיל) - השניים נחשבים, עבור משפחותיהם, כמעין סוג של נטל. מא יו-טאי הוא האח הרביעי, למשפחה ששני אחיו הבכורים כבר לא בין החיים ואילו האח השלישי רוצה להעמיד חופה וקידושין, עבור ילדיו, אבל לפי המסורת הדור הקודם של המשפחה צריך להתחתן. יו-טאי מתגלה בתור אדם פשוט, בעל חמלה רבה ויחס שווה לכולם - חיות ובני אדם כאחד, איכר ישר, שהגיע לכל מה שהגיע דרך עבודת כפיים והמון עבודה קשה.

מולו ניצבת, כאמור, קאו גוי-יינג, שכבר בסצנה השנייה מתגלה בתור מושא להתעמרות מצד בני משפחתה. היא לא שולטת בבריחות השתן שלה והיא נטל עצום על בני המשפחה, אשר מרבים להשפיל אותה בכל הזדמנות, על חוסר השליטה בסוגרים והליכתה השפופה, הכנועה והצולעת, שלא מוסיפה לה טיפה של כבוד עצמי. היא משודכת למא יו-טאי ובכך בני המשפחות של השניים נפטרים מהאנדרדוגים המקומיים שלהם ומשלחים אותם להתחיל את חייהם המשותפים בצריף מט לנפול, אשר יופל בהמשך על ידי נציגים מטעם הממשל הסיני, שרוצים לשלם למקומיים סכום זעום בכדי להרוס את ביתם הנוכחי ויעברו לשכונה עירונית, בבניין מנוכר וגבוה - הרחק מחיי החווה והפשטות האיכריים, אותם חוו עד כה.


מה את מסובבת את הגב? זו לא אופרת סבון | באדיבות "קולנוע חדש"

מכאן אתם מצפים, לפחות על פי הכרזה של הסרט והתיאור שלו בתקציר, לסיפור אהבה שיפרח וילבלב, אבל צמד הדמויות הזה לא עומד לנקר את עיניכם עם סצנות חושניות ולוהטות - ההפך הוא הנכון כי מדובר בשני בני זוג מזדקנים, שאת תמונת הנישואין שלהם עם עושים כאשר הם מצטלמים תחילה ביחד, מבלי לחייך או להישיר מבט אל עבר המצלמה, על מנת להנציח את קשר הנישואים המאולץ הזה ואז, בסצנה הבאה בתור, הם נשכבים די בנפרד במיטות ומתחילים לגלגל לעצמם חיים. הסרט לוקח את הזמן לבעור באיטיות כמעט מתסכלת, על מנת לבנות את השותפות הזו לכדי סיפור של חמלה וקשירה מאולצת, אשר הופכת עם הזמן לנוחה ומלאת חיבה, כי קשה לתאר את התהליכים שאתם עומדים לצפות בהם בתור אהבה לוהטת ומיידית.

בכל הזמן הזה בני הזוג זורעים בשדות, ממיינים חיטה ובעיקר מתחילים להעתיק את מקום מגוריהם הכמעט נטוש לבית העשוי מלבנים של בוץ, כיסוי קש והכל עם המון המון הקרבה עצמית, סזיפית כמעט ושותפות שהולכת ונרקמת לכדי קשר עמוק, שמעט מאוד מילים נכנסות פנימה בכדי לתאר אותו. הם אולי לא המודל המושלם לנישואים ואהבה, אבל יש אצל שניהם כניעות מהולה באצילות, צניעות וטוב לב, שמתורגם גם בתרומת הדם שמבצע מא יו-טאי לאחד מעשירי המקום, שעשה את הונו מניצול ציני של אנשי העיירה. יחסי המרות העקיפים הללו הם סמל ודוגמא לשני צדדים במתרס הסיני, כאשר הדם שנלקח ממא יו-טאי, גורם לו להיחלש והוא עדיין תורם בנדיבות לאותו עשיר, שניזון ממנו, בכדי להתחזק ולתת לעצמו סיכוי טוב יותר, באופן כל כך סימבולי וברור.


ואז תבואי, תבואי אליי. לבושה ב...סחבה לבנה? | באדיבות "קולנוע חדש"

הסרט דן בלא מעט אלמנטים סימבוליים בחייהם של בני הזוג בתור מיקרוקוסמוס לסין המודרנית, אשר מנסה להעביר את תושבי אל מחוץ לאזור הכפרי. הכל נבחן בעזרת בני הזוג ודרך הניסיונות להעביר אותם מהכפר לעיר, דרך היחסים בינם לבין עצמם ובמקביל גם יחסיהם עם האלמנטים של הטבע סביבם ואפילו דרך כסף. גם עבורו יש יחס כמעט אמביוולנטי מצדו של הבמאי, כאשר מצד אחד בני הזוג שורפים אותו בטקסיות וברגעים משמעותיים בחייהם ואילו מהצד השני הוא מוצג כחלק מהתרמית של עשירי הכפר, אשר מעניקים מעט ממנו בעבור עבודתם הקשה של בני הזוג ושל שאר האיכרים.

לבסוף מקנח הסרט במינימליסטיות, במסגרתה חיים בני הזוג ודרכה גם מסופר סיפורם, במעט מאוד פסקול ובמעט מאוד דיבורים, אך עם דיוק מקסימלי בעומקם של הטקסטים ועומקן של השיחות הגלויות בין בני הזוג. ריג'ון נוגע במערכת יחסים, שבתחילת הדרך הסביבה בזה לה, אך בהמשך נחשבת למעין מושא להערצה, כאשר התוכחה לכך מגיעה בזכות שני המרכיבים לזוגיות, אותה הופכים השניים בנפרד למוצלחת ובעיקר בזכות האנושיות שלהם ביחד ולחוד. אם תצליחו להתגבר על המון רגעים, שלוקחים את הזמן שלהם, בשביל לבעור ולהשפיע ותיתנו לו לחדור את המעטפות הנוקשות שלכם, תוכלו למצוא פנינה רכה ומחוספסת בו זמנית, שיודעת בדיוק כיצד לבנות את האמון עם קהל היעד שלה ולתת לו להפוך להיות חלק אינטגרלי מהריאליזם המקסים, אשר מציג הבמאי הסיני הנפלא.


תביא לי ביס ביד, תראה איך יוצא שעון | באדיבות "קולנוע חדש"

משפט על הסרט:
הוא מרגיש מרוח ולעיתים ארוך מדי, אבל עם הזמן הוא מתחיל לגדול על הצופים וההתפתחות העלילתית ובעיקר ההתפתחות בין בני הזוג והסביבה שלהם, הם אלו שמייצרים את העניין. החמלה והרוך, במסגרתם נכתבו הדמויות והביצוע הנפלא של צמד שחקנים מוכשרים מאוד הם עוד אלמנט להצלחתו הנפלאה של הסרט ברחבי העולם.

משפט על הבמאי:
לי ריג'ון, בסך הכל בן 40, הולך למקומות הנידחים ביותר וגם האינטימיים ביותר שיש לסין העצומה להציע. עם מיקומים אותנטיים, שחקנים אותנטיים וכמעט ללא פסקול, הוא מצליח להצמיח הרבה אמת וכנות. הוא מדבר על עכבר הכפר מול חוסר הרצון, הלא מופגן בגסות רבה, להיות עכבר עיר ושומר, בעזרת הצוות, הצילומים והריאליזם הכללי, אשר שורר על הסרט, על אותנטיות מקסימה ושובה.

משפט על השחקנים:
האחת (האי צ'ינג) שחקנית מקצועית וזה ניכר בכניסה שלה לדמות, על כל הצליעה, כיפוף ומחווה פיזית. בולטת באי השלמות, הקרובה יותר לנכות, שלה. ממולה מגלם וו רנלין הלא מקצועי, ביכולות המשחק שלו - או לפחות ברקע, את הגיבור השני, מהמגדר השני והוא עושה זאת, בלי ניסיון קודם, בצורה פשוט מופלאה, הנושקת לשלמות, עם הופעה יוצאת דופן.


משפט על אורך הסרט:
שעתיים ושתי דקות, אשר בקלות היו יכולות להתקצר בחצי שעה, שעשויה הייתה גם לייצר קצת יותר נתק או פחות חיבור של הצופה לגיבוריו הראשיים של הסרט.