"לונאנה: יש יאק בכיתה": הקסם מבהוטאן מגיע ארצה

יש משהו מאוד מחייב בסרט עם שם שכזה. עבור חובבי קולנוע גלובאלי, באשר הוא נברא ומהיכן הוא עושה את המסע שלו ארצה, סרט שמגיע מבהוטן ועוד עם שם שכזה, מרגיש כמו ממתק מחייב, שעשוי גם להתגלות בתור יצירת מופת עמוקה. בהוטן, למי שפחות מכיר (ואלו כנראה רובנו), היא חור קטנטן על המפה, אי שם בגבול בין טיבט לדרום הודו וממוקמת על הרי ההימליה וגם, על הדרך, שכנה לסין. הסרט הזה, שיצא מהסיכה הקטנה הזו על המפה, הוא לא יצירת מופת ואפילו לא באמת עמוק מספיק, בשביל להוציא את הצופים מגדרם, אבל הוא פשוט מהווה מעין טעם קצת שונה ומגוון עבור חטיפים קולנועיים, אשר הורגלנו לטעמם הקבוע והרגיל, בשפות יותר מוכרות לנו מאשר דזונגקה (זו, על פי ויקיפדיה, השפה המדוברת בבהוטן).

אם תרצו עובדות נוספות על המדינה המסקרנת הזו תוכלו לגלות כי היא המדינה היחידה בעולם בעלת מאזן פחמן שלילי, בגלל שהיא בעצם אוגרת יותר פחמן דו-חמצני מאשר היא פולטת ועושה זאת על ידי הגבלת תיירות לשטחה, על ידי ייעור מוגבר והפקת חשמל ממי נהרות. אם נתרגם זאת למילים פשוטות ועממיות יותר, בשביל כולנו; היא לא מתיורת, כדי שלא יגעו לה בבודהיסטים הנכחדים מהעולם ושלא יגעו לה בעצים וכמובן לא יכניסו יותר מדי תרבות מערבית קלוקלת אל הטוהר, עליו היא שומרת, כאשר היא בפיגור גדול למדי מאחורי מרבית העולם בכל הנוגע לטכנולוגיה ונגזרותיה, אבל עשויה להימצא בתור מובילה בהמון נושאים אחרים, שקשה יותר לכמת ונוגעים לאיכות החיים הנפשיים.


העיקר יש לנו אלו את אלו | באדיבות סרטי נחשון

לפני הקרנת הסרט היה קטע סוריאליסטי למדי, במסגרתו במאי הסרט - פאוו צ'וינינג דורגי' (שמעתה ועד סוף הביקורת ייקרא פ.צ.ד), נשא מספר מילות ברכה עבור הצופים הישראלים, בכדי להבהיר את הפלא שהולך להתרחש מול עיניהם והוא, בגדול, עשיית סרט קטן, דל תקציב, חשמל ושאר עניינים טכניים, שכדאי שיהיו לבמאי, לפני שהוא הולך לצלם סרט. את האוסקר על הסרט הזר הפסיד בסופו של דבר הבמאי ההודי, במקור, לבמאי יפני עולה בשם: ריוסוקה המגוצ'י, אשר קטף את הפרס הנכסף בעבור סרטו "הנהגת של מר יוסוקה" והשלים את נסיקת השנה, בעבור אדם שלא נולד בהוליווד, אבל היפני לא בירך אותנו בבואנו לצפות בסרטו ואת נקודות הזכות שלו קיבל דורג'י עם חיוך ענק, שנמרח על פני כל הצופים, שנייה ורבע לפני תחילת הסרט.

סרטו של פ.צ.ד הולך על פי תבנית מוכרת למדי, שנראתה והודגמה בעשרות סרטים קודם לכן ועם זאת, לא סתם הוא זינק לו, בעבור סרטו הראשון, היישר אל מועמדות אוסקר עבור הסרט הזר. הראשון של בהוטן אי פעם בטקס ואולי הראשון אי פעם שמוגש לפרס האוסקר שנתיים ברציפות, כיוון שהפעם הראשונה נמנעה מעניינים, אשר נגעו למגיפה המקוללת הזו. קשה לחשוב על משהו שלא היה צפוי בסרט הזה, בכל הנוגע לעלילה שלו, אבל על הכל מחפים צילום, נופים משגעים וגם העובדה שהוא נוגע בעצב טכנולוגי רגיש, של מרבית אוכלוסיית העולם ומלמד, בניגוד לכל שאר הסרטים מהתבנית ההיא, כיצד ראוי להתאהב בפשטות ובלי עזרים טכנולוגיים (וסלולאריים בפרט).


מי צריך קליטה סלולרית וחשמל כשזה הנוף מסביב? | באדיבות סרטי נחשון

זה יישמע לכם מוכר מאוד בכל הנוגע לעלילת הסרט; כאשר תפגשו בכוכב הסרט, המגולם על ידי שראב דורג'י, לראשונה. אוגיין הוא מורה חסר השראה, אשר מחויב לתת כמה שנות לימוד למדינה ועושה זאת בחוסר חשק מופגן וכמה שזה רלוונטי עבור ישראל של ימי יפה בן דוד והשביתות בחסותה. השנה האחרונה שלו, כך נקבע לו באופן שרירותי, תתבצע בכפר קטן, נידח וכמעט חסר תושבים, בשם לונאנה. היי, זה שם הסרט ולא שמה של ילדה, שלומדת עם יאק באותה כיתה, למקרה שחשבתם אחרת, כאשר קראתם בפעם הראשונה, השנייה והשלישית את שמו של הסרט, מבלי להיכנס לתקציר שלו.

הוא יודע שהוא צריך להגיע ללונאנה, על מנת ללמד כמה ילדים באיזור נידח, אולי הכי נידח בעולם (גם בסרט העידו על כך) וזאת ללא תנאים בסיסיים כמו חשמל, קליטה סלולארית ואפילו נייר טואלט. הוא חורק שיניים, לובש פרצוף זחוח ומעצבן ויוצא למסע של חמישה ימי עלייה סזיפיים למדי במעלה הר ואף למסע ארוך יותר, הכולל את השהייה בכפר עצמו. במסגרת שהייתו בלונאנה הוא הולך להשתנות, כפי שאתם יכולים לנחש ולהסיר את התדמית המעצבנת ממנו בכזו נסבלת ועדינה הרבה יותר. שוב חוזרים לתבנית המוכרת וברור לכל בר דעת מה עומד לקרות, אבל משהו בקסם של הניתוק הזה, מכל משהו שיכול לקשור את הסרט לעולם שלנו, עושה את חוויית הצפייה בו למיוחדת ויוצאת דופן. הכל יקבל ייצוג מיוחד יותר בעזרת יאק, אשר יוכנס לכיתת הלימוד של אייגן ויסמל עבור תושבי הכפר וגם עבורו משהו יותר גדול ממנו ובשביל לייצג את השליחות שלו, באופן יותר ברור עבורו ועבור תושבי הכפר, אשר מקבלים אותו כאחד משלהם ואפילו הרבה יותר מזה.


מחכים למורה שיגיע כבר מההפסקה שלו | באדיבות סרטי נחשון

הסרט הזה הוא סרט עם שליחות, בדיוק כמו זו שמקבל הכוכב שלו, כאשר הוא מגיע בתור אדם מתקדם יותר אל עבר כפר שכל כולו ומהותו כאילו נשכחו באיזו בועה של תחילת המאה הקודמת. צרור העובדות הללו מבדל את התוכן, הבנאלי יחסית, של הסרט הזה מדומים לו וקודמים לו ויוצר איזה שהוא טוויסט נחמד יותר, על מנת לא להמאיס אותו ואת הקונספט שהוא מייצג. אין סאבטקסט עמוק יותר ממה שאתם רגילים לראות, אבל הוא קסום, מיוחד ומרגש לא פחות מדומים לו וכל זאת בזכות הכתיבה, הנופים וכמובן הלוקיישן ולא מעט מהשחקנים בסרט, אשר נותנים בדיוק את התחושה, לשמה הם לוהקו ומבצעים את תפקידם בהצלחה כבירה.

פאוו צ'וינינג דורגי' יוצר חוויה משולבת, בעזרת בימוי מדויק ורגיש ויוצר חיבה אל האיזור ואל תושביו, על אף הקשיים היחסיים במחייה בו ועבורם. הוא יוצר את הרגשות התואמים עבור הכוכב הראשי של הסרט, שהולך ומשתפר בכל שלב שבו וכמובן אי אפשר בלי לייצר איזון נכון בין דרמה ורגעים קומיים מזוקקים היטב, על מנת לא להפוך אותו לפארודי יותר מדי, כפי שעשוי להשתמע משמו של הסרט. חוויה קולנועית, שמרגישה לעיתים כמו התכה בין אינדי לבין מיינסטרים וכזו שעוברת היטב ומחזיקה את הצופים מושקעים בסרט, הרבה יותר ממה שחשבו. עכשיו לכו ותנסו לראות את הסרט עם יאק באולם הקולנוע. נראה אתכם.


המורה, היאק עשה קק. מי מנגב? | באדיבות סרטי נחשון

משפט על הסרט:
לא נורא לאף אחד שהוא לא זכה באוסקר, בעת שמרבית המתחרים לא היו עסוקים במקוריות, אבל הוא הוזכר באותה נשימה ורשימה עם כאלו שההייפ סביבם היה עצום והוכיח, בהחלט, שיש לו מקום ברשימה, עם הזרים והגדולים, בהרבה יותר ממנו.


משפט על הבמאי:
פאוו צ'וינינג דורגי' כבר מתחיל לעבוד על הסרט הבא שלו ונראה שצומח לו במאי מבטיח, שהוכיח שבתת תנאים הוא יכול ליצור יצירה נוגעת, מרתקת ומשעשעת, תחת אותה פיסת שמיים.


משפט על השחקנים:
צוות לא מוכר, שאין מה להכביר במילים על השתייכותם לתחום, אבל כזה שיוצר חוויה נפלאה ואמינה, במהלך הצפייה, בכל אחד מהשלבים שלה.


משפט על אורך הסרט:
קרוב לשעתיים, אבל עובר הרבה יותר מהמסע של אייגן במעלה ההר, אל לונאנה.