"איפה אנה פרנק": בכל מקום ובשום מקום

נראה כי נכון לעכשיו, ארי פולמן הצליח להתגבר, באופן מפואר, על "קללת אנה פרנק", אשר לקחה את מירב הגרסאות שניסו לעלות; קולנועית, טלוויזיונית ואף בצורת מחזה וריסקה אותן ואת יוצריהן. הקללה כמעט והגיעה אל הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, בשנה שעברה, כאשר אחת מהצופות לקתה בדום לב, לפני תחילת ההקרנה. למזלו של פולמן, הגברת והסרט המצויר, עליו עמל במשך כעשור, כל שאר הפרטים והחלקים התנהלו כצפוי ופולמן זכה לצפות בהקרנת הסרט, במלואו ולקצור את אהבת הקהל וגם זו של המבקרים, בזכות סרט מורכב, שבהחלט ראוי להמון שבחים, אהבה ובעיקר הרבה הערכה.

הרעיון לסרט הגיע ממקום חיצוני לחלוטין, אבל כזה שהוא האישרור הטוב ביותר בשביל פולמן להתחיל בעבודה - קרן אנה פרנק, אשר הוקמה על ידי אביה של אנה: אוטו פרנק המנוח. פולמן עוד סירב בהתחלה, אבל לאחר שחברי הקרן פנו אל אמו, ניצולת השואה הנושקת לגיל 100 וביקשו את עזרתה, היא ביצעה את המשימה בהצלחה ועשור לאחר מכן, הסרט ערך את הבכורה בפסטיבל קאן, הבכורה המקומית בפסטיבל ירושלים ועל אף ערימות של קשיים תקציביים, קורונה על כל וריאנטיה ואינספור דחיות ליציאת הסרט הרשמית, הוא רואה אור בארצנו, כשבוע לאחר ציון יום השואה והגבורה והוא מייעד את עצמו (כמעט) לכל המשפחה, בהינתן והילדים הצופים איתכם בסרט עברו את גיל עשר.


עשיר ומלא דימיון וחזון | באדיבות ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים בע"מ

המשימה של פולמן, בתור יוצר שמביע את עצמו דרך אנימציה, הייתה קשה אפילו שבעתיים, מראש. איך להנגיש לקהל רחב ככל הניתן? איך לייצר רלוונטיות בת ימינו לסיפורה המפורסם של אנה פרנק ואיך לא ליפול למלכודות של הוזלת סיפורה? כאשר את הסוגיה הזו הוא בחר לייצג דרך חלק מהמבקרים בביתה או הצופים בהצגה אודותיה, אשר מוצגים בסרטו. הסרט של פולמן שואל לא רק היכן אנה פרנק, כי אם גם מנסה להבין להיכן נעלמו חלק מהלקחים, שניסתה ללמד את העולם, הילדה הצעירה, שחייה נגבו קצת לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. באמסטרדם של שנות ה-2020 וקצת, אנה פרנק נמצאת כמעט בכל מקום, אבל כפי שרחובות בפתח תקווה קרויים על שמות מקימיה או מגיניה ואלו הולכים לאיבוד בפניות אליהם בלבד ולא באמת נטמעים בקרב תושביה, כך גם המסר של אנה כמעט נקבר מתחת לאתרי ההנצחה, שעל שמה.

את אנה פרנק לא נפגוש מיד בתחילת הסרט, כי אם את החברה הדמיונית, אליה היא ממענת את יומנה - קיטי. קיטי היא ג'ינג'ית רזונת ושופעת נמשים, היא תמיד הקשיבה לסיפוריה של אנה, ללא תנאי (ובכן, היא בכל זאת עדיין פרי דמיונה של אנה) וכעת מוצאת את עצמה ניעורה לחיים, באופן בדיוני למדי כמובן, בביתה הישן של אנה ובלילה סוער במיוחד, שלא מניס אף אחד מעשרות המבקרים, אשר עולים לרגל לאנדרטה הכל כך מציאותית. קיטי היא הדרך הנכונה של ארי פולמן על מנת שיוכל לתקשר בין עבר להווה וכמובן בין שני סוגי המציאות, שהוא שואף להציג; מצד אחד מלחמת העולם השנייה ומקטעים על גבי מקטעים מיומנה ומחייה של אנה, מהצד השני הוא רוצה לבחון, דרך קיטי, כיצד העולם שהשאירה אנה מאחור רואה אותה ואת הלקחים שאותם היא ניסתה ללמד אותו.


בכל מקום ועם זאת, בשום מקום | באדיבות ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים בע"מ

קיטי היא זרה בעולם הנוכחי. היא מחפשת את אנה ומנסה לחבר את הרמזים בשיטוט בין שלל אתרי ההנצחה ודרכי ההנצחה שלה באמסטרדם, כאשר היא עוברת ממקום למקום היא נוגעת ביומן ונזכרת במילים, אותן היא צרבה בתור זיכרון חי על נפשה. החיפוש בסופו של דבר יביא אותה לגילויים ומסקנות בנוגע לעברה וגם קצת בנוגע להווה ולעתיד; וניכר כי אף אחד ממנהיגי העולם, במסגרת ההווה, עדיין לא מצליחים ליישם את מלוא הלימוד מאותה מלחמה זוועתית. משברי פליטים היו מרגע שפולמן התחיל לעבוד על הסרט ועד היום, כאשר המלחמה באוקראינה ואחד ממשברי הפליטים הגדולים בהיסטוריה מתרחש ממש במקביל לחיים הלא כל כך נורמאליים שאנחנו חיים כאן בארץ.

בסופו של דבר מצליחה לקשור קיטי את עצמה בין הזמנים ובין העובדות. הסרט מצליח ליצור קונטקסט בין עבר להווה מבלי להוזיל את העבר, על אף שנדמה לעיתים שהוא מנסה למסור מסר פוליטי, קשה לראות ניסיון כלשהו מצד הבמאי, בן לניצולי שואה, לבצע רידוד של אחת מנקודות השפל בהיסטוריה של העם היהודי בשביל דמגוגיה זולה. הוא עושה זאת בחן, במהלך הסרט, כאשר במהלך הסרט הוא מספר את סיפורן של שתי נערות, בשתי תקופות שונות ועם המון מהמשותף לשתיים וזאת מבלי לשים את המלחמה בתור העובדה הראשית, אלא בתור רקע, אשר הולך ומתגבר, אבל עדיין מותיר את אנה להתמודד מול משפחתה והשותפים לדירה, הנכפים עליה, כאשר המלחמה ברקע והתבגרותה במוקד.


איזה מורידים אתם | באדיבות ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים בע"מ

אצל קיטי המצב שונה במקצת ועל אף שהעלילה מגלגלת אותה למשבר הומני עדכני ורלוונטי יותר מאי פעם, היא נמצאת במרדף אחרי זכר לקיום חברתה הטובה, אשר בדתה אותה פרי דמיונה הקודח. היא פוגשת בעוולות המקומיות והעכשוויות, היא חווה אלמנטים של התבגרות מוקדמת ויש לה גם מספר רגעים שבהם היא מרגישה צורך ללמד מבוגרים ממנה לקחים ומסקנות, אשר ככל הנראה רק קול תמים של ילד יכול לגרום להם להבין את פשטותם. הדרך של פולמן לתווך ולהנגיש את סרטו לילדים צעירים מובאת בעזרת יצירת דמויות ורגעים, אשר בסרטי מבוגרים ייראו זוועתיים ומפלצתיים, בשיא פשטותם. כך למשל רכבות המסיעות יהודים למותם ובעיקר הפיכתם של בני אדם, אשר שימשו בתור קצינים נאציים, לדמויות נעדרות פנים, אך בעלות נוכחות מאיימת למדי.

הסרט, עליו עבדו עשרות אנימטורים, במשך כמעט עשור ונדחה אינספור פעמים, הוא בסופו של דבר; יצירה שלמה ומפעימה. היא יודעת לגעת ברגש היהודי, היא יודעת לגעת ברגש האנושי והיא יודעת לגעת בעוד כל כך הרבה נושאים, שהם הרבה מעבר לסיפורה של אנה פרנק בלבד. פולמן יצר יצירה חשובה, אשר תיבחן לעל זמניותה בעתיד הקרוב וככל הנראה עוד תישאר רלוונטית לשנים רבות קדימה. האנימציה הנפלאה שלו, קשירת הקצוות משני צירי הזמן וכמובן ההנגשה הפשטנית, אך הכל כך מתוחכמת שלו, כמעט לכל סוגי הקהל הצופה בסרט, הופכים את "איפה אנה פרנק" לעוד יצירה מנצחת, מאתגרת ומרגשת מבית היוצר של אחד הבמאים הישראלים החשובים בעולם.


אני זה היומן, אבל היומן איננו אני | באדיבות ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים בע"מ


משפט על הסרט:
ניכר כי ארי פולמן בורר את הפרויקטים שלו בפינצטה וכל אחד מהם מתגמל אותו ואת הצופים בתגמול מלא והולם. "איפה אנה פרנק" הוא יצירה נפלאה, עשויה ביד אמנים ופשוט יוצאת מן הכלל.


משפט על הבמאי:
לא פשוט לבן לניצולי שואה לגשת לכזה נושא וגם הוא העיד בעצמו שלא רצה בתחילה לקחת את האתגר על כתפיו. יידישע מאמא אחת הפכה את החלטתו וכמה טוב שכך.


משפט על השחקנים:
פולמן עצמו מדבב בתפקיד קטן למדי, אבל את מירב עבודת הדיבוב מבצעות צמד נשים צעירות בשם: רובי סטוקס ואמילי קארי, שמתחילות לגלגל קריירה מצליחה בתפקידים קטנים בטלוויזיה ובקולנוע.


משפט על אורך הסרט:
שעה וחצי. לעיתים כובד משקלו של נושא הסרט מעניקים לו נפח גדול יותר, אבל הוא מדוד ושקול היטב ובעיקר כאשר הוא לילדים מתבגרים ובני נוער, לא צריך להאריך בזמנים.