"אפריקה": אני מברך על הגשמים באפריקה

אורן גרנר בכלל רצה לעשות סרט על בחור צעיר שעוזב את בית הוריו וחיפוש קצרצר בארכיון הסרטים שהוא צילם מהבית של הההורים שלו הזיז לו את הכיוון של כל היצירה. כמה טוב בשבילנו. לא שאף אחד מהסיפורים יכול להיחשב לפורץ דרך או יוצא דופן, אבל הדרך שבה גרנר והוריו האמיתיים מייצרים את התוכן היא דרך ייחודית, מסקרנת ונוגעת ללב. ערימה של שחקנים לא מקצועיים, צילום שמשדר דוקו וכוכב מתבגר אחד, שמנסה לסרב להשלים עם התבגרותו ועם העברת הלפיד לדור הבא הם אלו שהופכים את היצירה הקטנה של משפחת גרנר למה שהיא: דיוקן שכולו לב והמון נשמה, בלי הרבה אמצעים מסביב.

בסיקוונס הראשון של הסרט אתם עומדים לפגוש במאיר ומיה גרנר - הוריו של הבמאי וכוכבי הסרט שלו. שניהם מבוימים בחלק מהזמן וחלק מהזמן גם נתנו למצלמה להיכנס אל תוך סיטואציות אמיתיות, אשר הוסבו בקלילות להפוך לבסיס סצנות או לסצנות מהסרט עצמו. בתחילתו של הסרט, כאמור, נפגוש במצלמה של מאיר עוקבת אחר פיל מסתתר בין הסבך האפריקאי ונשמע את מאיר מתפעל, תוך כדי צילום. ההתפעלות העמוקה מהיצור העצום ומהנוכחות שלו מהווה את יריית הפתיחה בין כמה כאלו, אשר מנסות לרתום מספר מצומצם של בעלי חיים, על מנת שאלו יהפכו להיות סמל למטאפורות וסימבוליזם למצבו של מאיר ולהלך הרוח השורה עליו בימים, בהם הוא מתחיל לחוש את עצמו קצת פחות אקטואלי מבעבר.


עוד פעם היא בטלפון ואני משקה את העציצים | באדיבות סרטי נחשון

מאיר ומיה טיילו באפריקה לפני מספר שנים ועל הטיול הזה הם עוד מספרים לחברי המושב, בו הם גרים, כאשר הם נפגשים בפורום מצומצם או מורחב. הרקע לסרט הוא פשוט למדי וכחלק מהקאסט, אפשר למצוא את הבמאי עצמו, את הוריו וכלבת הוריו - צילה, עוד חברי משפחה וסתם חברי ישוב נמצאים בתור חלק מהנוף האקלקטי שמציג גרנר לצופים. המושב הוא הלוקיישן, הגיבור הוא מאיר הפנסיונר בעל ידי הזהב ושאר הסביבה הם אלו, אשר יאתגרו את מאיר לנסות ולהבין מה מקומו בחברה, אשר לאט ובעדינות מנסה להושיב אותו על הספסל, כדי שיחכה לחילוף שהולך, מתאחר ואולי אפילו לא כל כך מתכנן להגיע מתי שהוא בקרוב. מאיר מתוסכל ובנו מביים את תסכולו דרך ערימה של סצנות נוגעות, יצירתיות ומלאות דמיון וסימבוליזם.

אם חשבתם שאתם עומדים להגיע לצפייה בסרט על ישראלים באפריקה, מוטב כי תתכננו את המסלול מחדש ותנתבו אותו למושב הקטן ועלום השם בו מתגוררת משפחת גרנר. כולם מכירים את כולם במושב וכולם מכירים גם את מאיר, ידי הזהב והמעורבות החברתית שלו. הוא חלק מצוות השמירה ההיקפית בקיבוץ ואחד הגורמים המרכזיים בוועדת הטקסים של המושב. במושב שבו יום הולדת 40 לנירית מקבל נפח ומשמעות סמלית בסרט, כולם יודעים שסמכויותיו של מאיר בנוגע לוועדת הטקסים וארגון הבמה בטקס כבר עברו בעלות, בין אם ירצה לספר או ימשיך להשתיק את הסיבה לכך. כולם מכירים את כולם, כולם יודעים על כולם ואין שום דבר נסתר מאף אחד מחברי המושב בנוגע לחברים אחרים.


מאיר לא מגיע לראות את החזרה הראשית? | באדיבות סרטי נחשון

אחרי איבוד סמכויותיו בנוגע לוועדה, הוא מגלה כי נכדו הקטן עומד לעבור למיטה של גדולים ובתו רוצה לקנות מיטה באיקאה. כאשר הוא מרגיש שהרלוונטיות שלו בחיי המושב הולכת ופוחתת, הוא מוצא בבניית מיטה חדשה לנכדו מעין סוג של משימה עליונה וחשובה מכל ומפנה את כל מרצו אל בית המלאכה, שאצלו בגינה. בין לבין מאיר סוקר את עצמו, את מצבו ומהרהר חרישית בינו לבין עצמו, כאשר הוא מבין שמעבר לגיל, ההדרה של רבים מבני הדורות שתחתיו אותו ואת בני גילו, הוא גם צריך לתחזק את בריאות הלב שלו ואת בריאותו בכלל. ערימת האירועים והעובדות, האופפות את מצבו האישי, הופכת אותו לפקעת עצבים, אשר מתפרצת באופן כמעט בלתי רצוני, במודע או שלא במודע ומשנה את כללי המשחק, שהוא מרגיש שהוא חייב לשחק בכדי להישאר רלוונטי.

אנחנו מצטרפים, בתור צופים, להפוך לזבוב על הקיר או במכונית או סתם בסביבתו של מאיר, במשך שבוע שלם, על מנת לספוג את הלך רוחו ומחשבותיו, מבלי שהוא יצטרך לומר יותר מדי. הפיכתו, במהלך הזמן הזה, למבוגר מדי, היא תהליך קצר למדי, אשר בעזרת מספר מקרים מקשרים, הולך ומאיץ תהליכים באופן זריז למדי. המצלמה של גרנר הבן, מעניקה תחושה תיעודית והיא משתדלת לא לזוז יותר מדי. בין אם היא מתעדת מתוך האוטו כלפי חוץ או שהיא סתם מתעדת רגעים בתוך הבית, מבלי שאף אחד מבני המשפחה יתייחס אליה - כמעט תיעודית במאת האחוזים. השחקנים, אשר מרביתם הם חברים ובני משפחה, תורמים לאותנטיות וכך גם בעיקר הבימוי החכם של גרנר, שלא מאפשר לאף צופה לפספס את הסאבטקסט, גם באופן ישיר וגם באופן סמלי ובעיקר באופן כל כך צנוע ועדין.


[/img]בוא נכין סירה. או אולי מיטה...יאללה, בוא נשלב | באדיבות סרטי נחשון

גרנר הבן לוקח את אביו ומעביר אותו תהליך. קצר ככל שיהיה, אבל כזה שבמהלכו המסקנות והלקחים עולים בראש ובסופו, יצטרך גיבור הסרט לבצע הערכה מחודשת בנוגע לאיך שהוא תופס את חייו ואת תפקידו בעולם. הטבעיות והשגרתיות, במסגרתה הסרט מתנהל, היא הקסם שלו והשופר של האמת שרוצה גרנר הבן להתעכב עליה עם צופיו, בנוגע לאביו, לאמו ובנוגע לכל הסביבה שלהם. מאיר רואה את עצמו ואת חשיבותו בתהליך הצטמקות ואת הפגיעות הזו רוצה להציג בנו אל קהל הצופים שלו. בין אם מדובר בתהליך הדרה מישיבות מועצה והחלטות טקסיות או בין אם ההיסטוריה האישית שלו מקבלת שורות ספורות ובודדות בעבודת שורשים של נכדו. המציאות מתדפקת על אדן חלונו והיא לא תמיד נעימה למראה או מגע.

הצלחת הסרט היא בעיקר דרך הפשטות שלו. הדרך במסגרתה במאי מספר סיפור, באופן הכי פחות מסובך והעוצמה איננה פחותה, גם אם הייתם צופים בסרט שונה ועתיר אמצעים ותקציבים. הסרט הזה יגרום לכם לחשוב, לבחון את עצמכם באופן פרטי ואת עצמכם מול הוריכם, באופן עמוק הרבה יותר. זו יצירה ששוקעת, נשארת ולא משחררת וכל מהות הקסם שלה היא, כאמור, בפשטות ובכנות המשתפכת ממנה. אין סיכוי שתצפו בה ותישארו אדישים אליה וככל הנראה היא עומדת להישאר עמכם בימים הקרובים, אז תאמצו חזק ואל תשחררו.


חלב, לחם, ביצים ו...מה עוד? שכחתי כבר | באדיבות סרטי נחשון

משפט על הסרט:
מועמד לשבעה פרסי אופיר (בין המועמדויות - הסרט הטוב ביותר, הבמאי, התסריטאי והשחקנים הטובים ביותר) והזוכה הגדול בפסטיבל חיפה (הסרט, השחקן הראשי וסרט הביכורים) הוא בעיקר מסע קטן, מרתק ומרגש. פשוט ככל שיהיה, הוא עדיין מצליח להיות עמוס במסרים, במחשבות ובריגושים קטנים כגדולים. כאשר דכדוך ואופטימיות יודעים לחיות זה לצד זה, במבט קצרצר ומלא רגש, שידע לייצר נציג מהקולנוע הישראלי.


משפט על הבמאי:
אין ספק שהמנצח הגדול של הסרט הזה הוא הבמאי שאפילו לא תכנן לייצר אותו מראש. גרנר מביים במעט מאוד אמצעים המון מאוד קולנוע. צילום פשוט, צוות לא מקצועי, פסקול שממש לא נכתב בשבילו, אלא בחירה נכונה בשירי ארץ ישראל היפה ובהחלט יצירה ששווה להתעכב עליה.

משפט על השחקנים:
משפחת גרנר ובראשם מאיר, אשר היה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר בכמה הזדמנויות ומקומות ואף זכה בפסטיבל בחיפה, פשוט עושה עבודה מופלאה ומייצרת רגעים קטנים, על מנת ליצור סרט נהדר.


משפט על אורך הסרט:
שעה ועשרים. לא צריך דקה יותר, ממצה ונהדר.