"סמטת הסיוטים": הסיוט החדש של דל טורו

אין כמו קולו המרוסק, במקצת, של וילם דפו, בכדי למכור טריילר לצופים. אניגמה אחת, אשר אורכה כמעט שתי דקות ומובלת בעזרת קולוו של דפו, היא זו שתוביל אתכם, עם שברי תמונות של הקאסט הכמעט אגדי, שמופיע פה, כמו סהרורים אל המתנה דרוכה עד להגעת סרטו החדש של דל טורו לקולנוע. ואז......הוא מגיע. וזה לא בדיוק, אבל בערך...בים בם בום. סרט נפלא, עשוי בקפידה ובעל קאסט יותר ממופלא, אשר יודע את העבודה ועם זאת, משהו בו קצת נוגע ולא נוגע בו זמנית. הוא סרט של במאי, שרצה לעשות אותו והוא כזה שיודע מה הוא רוצה מעצמו, אבל לא תמיד הצופים יודעים מה בדיוק הוא רוצה מהם. עם זאת ולאחר כל התהיות והמשיכות בכתפיים, זה סרט של דל טורו והוא נהדר, איך שלא תהפכו אותו.

אם גיירמו דל טורו רוצה לעשות סרט, הוא לא לוקח שבויים. הוא משקיע. בצילום, בעריכה, בבנייה המותחת והלא קונבנציונאלית של כל סצנה, במפלצות ובשאר הדמויות הראשיות שלו, אשר ממזגות בין מפלצות פרופר לאנשים, שהם מפלצות. המפלצות, כאמור, מופרדות בין המראה שלהן (אנושי או לא) לבין האנושיות עצמה (המתקיימת לעיתים אצל דמויות אנושיות וגם אצל חלק מהמפלצות). הכל נבנה בקפידה ובסבלנות אין קץ, הכל סובב וסובב עד שהחץ ננעץ ובסופו של דבר...התרה. סגירת כל הקצוות היטב, עם חוט, מחט וגם אם תצטרכו קצת דבק אפוקסי, כדי ששום דבר לא יוותר בלתי פתור. אם תרצו גם סאבטקסט, הוא יעניק לכם אותו בצידי המנה, אבל המנה העיקרית היא זו שהשף רצה לבשל לכם, בין אם זה מה שהזמנתם או לא.


בואו איתי למסע קסום בתוך הראש של דל טורו | באדיבות סרטי פורום פילם

המסתורין האופף את סרטיו של גיירמו דל טורו הוא סימן ההיכר המרכזי ותעודת הזהות של הבמאי, עתיר החזון. הוא משחק עם הצופים במשך שעה שלמה, כדי שיחשבו שהם עומדים להיכנס לקרביו של קרנבל נודד. שעה שלמה של עלילה, אשר משמשת במקרה הטוב בתור אקספוזיציה ארוכה מאוד, לנבל עירוני בכלל. הכל היה לכם בטריילר, בכל הנוגע לאניגמטיות של העלילה וכל זאת יוותר כפי שהוא גם בשליש הראשון של הסרט. לא תדעו לאן אתם נכנסים, בדיוק כשם שהגיבור הראשי עובר בתוך הספירלה האדומה והלבנה, באחת מהסצנות המוקדמות של הסרט ועדיין, אין סיכוי שלא תרצו להיכנס ולראות מה טומן לכם בחובו הסיפור החדש של הבמאי המרתק הזה, שהפעם דווקא מחדש רומן-מותחן ישן מאוד, שתורגם לסרט פילם נואר בשלהי שנות הארבעים.

הסיקוונס הראשון מציג את הגיבור הראשי - סטנטון קרלייל (המגולם, כאמור, על ידי בראדלי קופר) גורר גופה עטופה אל תוך בור מאולתר, בבית מט לנפול, מבעיר את הבור ואז עוזב את הבית הבוער. הוא עוזב ומצטרף לקרנבל נודד, שם אף אחד לא שופט אותו וגם לא אנחנו, הצופים, שיודעים שישנו רמז לאפילה גדולה בנפשו של הגיבור, כזו שהסרט עוד יילך, יפתח וירמוז לנו עוד כמה פרטים עליה. אין סיכוי שהוא יישפט דווקא על ידי המנהל הנכלולי והמתועב של קרקס הפריקים (וילם דפו), המציג לראווה אנשים בעלי סטיותף נכויות או בעלי יכולות מרתקות, שיעשו כל מה שצריך בכדי לסחוט קריאות התפעלות, תדהמה או רתיעה מקהל צופים, אשר מגיע בשביל קצת אסקפיזם, אי שם בסביבות שנות הארבעים בארצות הברית של אמריקה. עבור מנהל האירוע אין שום תכונה רעה מספיק, שלא שווה להבליג בשבילה, אם אתה יכול להיות זה שיביא לו את ההכנסה הבאה או לפחות תעזור קצת מהצד.


בוא, שים איתי יד רגע. היצור ברח. צריך להחזיר אותו לכלוב | באדיבות סרטי פורום פילם

חלק מהאנשים בעלי היכולות הם נוכלים, במרביתם. מגדת עתידות (טוני קולט) ומנטליסט (דיוויד סטראתיירן), לשעבר, אשר מסתובב שיכור במרבית הזמן. אשת חשמל (רוני מארה), אדם גמיש, גמד, בריון (רון פרלמן) ועוד כהנה וכהנה, כאשר גולת הכותרת מסתכמת בפריק או ב"גיק" (כפי שהוא נקרא על ידי מנהל הקרנבל). הדם הכלוא בכלוב והוא כזה עם נפש חייתית, שיהיה מוכן לעשות הכל בשביל לסחוט תשומת לב וקצת כפיים. הוא מעלה מופע מדמם עם תרנגולת והוא יהיה אחת הדמויות האייקוניות בסרט. רצה הגורל וסטנטון קרלייל, הנווד, שמצטרף לאותו קרקס תרמיות, מוצא את עצמו נמשך לתחום קריאת המחשבות ונצמד למנטליסט השיכור, רק בשביל לנסות וללמד את עצמו מקצוע מסוים, אשר יבריח אותו לדרך חדשה, מוצלחת הרבה יותר.

כאשר אנחנו נמצאים בדיוק שעה בתוך זמן הריצה של הסרט, מתרחש המעבר המיוחל של הסרט ושל הכוכב שלו. הוא מתחיל בשוליים של החברה - הן גיאוגרפית, מבחינת המקומות בהם מופיעים אנשי הקרנבל והן בכל הנוגע לאוכלוסייה עבורה הם מופיעים. הוא ממשיך באזור ניו יורק ואצל אנשי החברה הגבוהה, אשר נוכחותם גורמת לתאבת הבצע לבקוע מקרלייל, המובל לשם על ידי פאם פאטאל קלאסית, אשר מגולמת באופן פשוט מושלם על ידיה של קייט בלאנשט, שאין תפקיד שהוא גדול מדי עליה. השניים משתפים פעולה בכדי לעשוק את כספם של עשירי הסביבה ומאתגרים זה את זו, ללא הרף, במשחקי מוחות בין מנטליסט נכלולי לבין פסיכיאטרית, כאשר שניהם מציגים ארסנל עשיר בדרכים לקרוא את נפש האדם.


זה לא יכול ללכת לשום כיוון מומלץ | באדיבות סרטי פורום פילם

ערימת הדמויות הללו ארוזות בתפקידים קטנים יותר או פחות ומהווים רקע לשלוש דמויות ראשיות ותורמת לכל טוויסט עלילתי או סתם פנייה לא נכונה או מכוונת, להפוך לתענוג גדול. אין שורה קטנה ואין תפקיד קטן בסרט הזה, כיוון שהם מהווים חלקים אינטגרלים וחשובים מהפסיפס האנושי המוצג בסרט. הקיטוב שבין המעמדות מוצג גם דרך הדמויות המשניות וגם דרך הגורמים, אשר מתיימרים לטפל בהם, בדרכים הקונבנציונאליות או השרלטניות, שבסופו של דבר מרגישות כמעט זהות, בעיקר דרך הדמויות אשר מגלמות אותן. המסתורין אופף המון חלקים מהסרט, על אף שהוא באמת ברור למדי, כמעט בכל שלביו ובעיקר משתדל לתת לצופים קצת לכווץ את המצח, בכדי להבין למה התכוון המשורר במרבית השלבים ובעיה גדולה אחת טמונה בכך שהסרט לעיתים מרגיש קצת תלוש, תקופתית ומבחינת המסר והצורך בו.

מעבר לבעייתיות בנוגע לצורך ולהתאמה שלו לתקופה, מדובר בעוד יצירה נפלאה ומהנה, אשר מספק דל טורו למעריציו ובעיקר לעצמו. "סמטת הסיוטים" מבוסס על רומן מאת וויליאם לינדזי גרשהאם, אשר ראה אור בשנת 1946 ומהר מאוד קיבל את הגרסה הקולנועית הראשונה שלו; שנה לאחר מכן והסרט הנוכחי מהווה גם רימייק עבורו. הסרט הקודם היה קצר מזה בהרבה, אבל לא נחשב ליצירה זכורה במיוחד, כלומר עד שהגיע דל טורו והקים אותו לתחייה. המפלצות הרגילות של דל טורו לא מתקיימות בעולם והעלילה של סרטו הנוכחי, כי אם רק אלו האנושיות, אשר הולכות, משתנות ומתאימות את עצמן לסביבה, בסרט שאולי לא ייצור באז דומה לזה שעשה סרטו האחרון של דל טורו ("צורת המים", אשר זיכה אותו בפרס הסרט הטוב ובפרס הבמאי הטוב ביותר), אבל לא תוכלו להוריד ממנו את העיניים.


תתרכז, באתי לקרוא לך בקלפים | באדיבות סרטי פורום פילם

משפט על הסרט:
המועמד הטרי לפרס האוסקר על הסרט הטוב מכולם, צילום, עיצוב תלבושות ועיצוב ההפקה הוא סרט שלעיתים מרגיש קצת חמצמץ, מפוספס ואפילו קצת מיותר. אבל זה רק בגלל הציפיות הגבוהות מדי ממנו. פילם נואר שהתחתן עם מותחן אימה ונוצרה ממנו יצירה נהדרת, שבאמת מחזיקה את הצופה לכל אורכה.

משפט על הבמאי:
גיירמו דל טורו זכה לכבוד עצום לפני חמש שנים בדיוק, בטקס האוסקר. מאז לא יצר שום דבר עבור הקולנוע והפעם הוא בחר בקפידה את היצירה ואת הקאסט, בסגנון הכל כך מוכר שלו, עם צלם נפלא ועם החזון הוויזואלי, שתמיד אפיין אותו. אי אפשר באמת להתאכזב ממה שהוא עושה עבור הקולנוע.

משפט על השחקנים:
מעבר לערימת השחקנים שצוינו בטקסט ואין צורך לחזור עליהם פעמיים, רק ניתן לציין שבאמת כל אחד ואחת מהם עושה עבודה משובחת, בלי טיפה אחת של ציניות וזה אחד הסרטים הבודדים ששווה לראות בזכותם ולא רק בגלל הבמאי והעלילה. מעבר לכל המצוינים דלעיל, אי אפשר לשכוח גם בתפקידים קטנים מאוד את קליפטון קולינס ג'וניור, טים בלייק נלסון ומרי סטרינבורגן הנפלאה שמקבלת את אחת הסצנות המשובחות בסרט.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים עשרים וקצת, שזה מוגזם בכל אמת מידה נורמלית ושפויה ועם זאת, אי אפשר שלא לבלוע את הכל בשקיקה. מרתק ועשוי היטב.