"אימהות אמיתיות": אין לדעת למה לצפות

הורות בכלל ואימהות בפרט הם נושאים שהולכים ותופסים יותר ויותר נפח בקולנוע של היום. כיצד ההורים תופסים את עצמם בתור הורים ובתור אנשים שחייהם משתנים, מקצה לקצה, מהרגע שנכנס אותו אוצר קטן ופעיל לבית? מי הורה טוב? מי פחות? למה? אין זווית אחת שיכולה להוציא הורה כלשהו נורמלי, בשום שלב של ההורות. אין נורמות. ועם התקדמות העולם לנאורות, מתירנות ופתיחות רב תחומית, ההגדרה של ההורה הולכת ומשתנה. גם הגיל, השותפים להורות וכיצד שני השותפים בוחנים את הקשר שלהם בינם לבין עצמם ובינם לבין הטיפוס הקטנטן שהחליט להיכנס בינם וביחד עמם לאוויר העולם. כל אלו הרחיבו את התחום ואת השיח עליו.

קוואסה מגיעה לבחון, בסרטה החדש, את האימהות על שניים מסוגיה וגווניה. היא מעמתת באופן מסוים בין שתי דיסציפלינות אימהיות, בין שני סוגים וזנים של אימהות. אף אחת מהאימהות בסרט אינה משתייכת לזן המסורתי והרגיל. אם אפשר היה לקרוא לסרט בשם אחר, אולי היה נקרא "אימהות משלימות" או "אימהות בחלקים", כיוון שאת זה מעניקה העלילה של הסרט עבור הצופה. הוא חוזה בצמד אימהות, בשני שלבים של האימהות המסורתית, אבל אף אחת מהן לא מקבלת את ההזדמנות להתחיל את התהליך או להמשיך אותו, אבל ביחד...השתיים הללו הן אימא אחת שלמה. הבקע שנמצא בין צמד האימהות הללו, הוא זה שקוואסה מנסה לגשר עליו, בעבור הצופים ובכדי להשלים את ההבנה מסרטה.


שלום? מה הקוד בכניסה? הבאתי משלוח | באדיבות בתי קולנוע לב

קוואסה עושה את עבודתה, קודם כל, דרך קולנוע עדין ומרגש. אין כאן חתירה למלודרמה סוחטת דמעות, כי אם נגיעות אמתיות במצב של שתי נשים, אשר מייצגות שני עולמות שונים לחלוטין. שתיהן מתעמתות, אמנם לא חזיתית, כי אם בעיקר תמטית, על תואר "האימא" של הסרט, אבל הן לא יודעות זאת. הבמאית המוכשרת מציגה הרבה רגעי אווירה, נוף אורבני ונוף טבעי, אשר גם מייצגים הלך רוח וגם מכניסים את הצופה, שאינו מגיע מיפן אל היופי שעוטף את הגיבורות של הסרט, מסביב - הן במרחבים הפתוחים והן במרחבים היותר תובעניים של העיר הגדולה - טוקיו.

סיפור המסגרת הראשי, לפחות, נוגע בזוג צעיר שאינו מסוגל להביא ילדים ומאוד רוצה. הסיפור הזה מגיע אחרי סיקוונס פתיחה, אשר נועד להבהיר לצופה את הקשר החזק של אחת הדמויות הראשיות לבנה ולחוויות שהוא חווה, כאשר היא חווה אותן בעוצמות אחרות. מאותו הרגע, קוואסה מתעלמת מהקו העלילתי הלינארי והמסורתי ועוברת לזגזוגי פלאשבקים ועלילות בשתי חזיתות, אשר מנסים לשפוך אור על כמה מדמויות המפתח של הסרט, בכדי שהצופים יחזקו עמן את הקשר ולא יסמנו אף אחת מהן בתור חיובית או שלילית. גם הדמויות הראשיות, בינן לבין עצמן, לא מסמנות עימות או דמות שהיא אויב, כי אם את המטרות של עצמן.


אז כמה עולה התענוג הזה? נפשית וכספית? | באדיבות בתי קולנוע לב

מרגע שהבמאית היפנית זונחת את הקו העלילתי הראשי, לכאורה, היא עוברת לעלילות צד, אשר בונות את העלילה הראשית בתור אחת כזו שלמה. התמונה השלמה נוצרת מפסיפס של חוויות בזמני עבר והווה ובכל פעם שאתם נתקלים בקו עלילתי חדש, הוא נותן עוד פיסת אינפורמציה ושומר אתכם, הצופים, מעורבים עמוק בתוך הקרביים של הסרט, גם כאשר חשבתם שהבנתם את הכל. אמנם מדובר בסרט דרמה, אבל בכדי להצליח ולשמור על עניין במשך יותר משעתיים של סרט, הבמאית היפנית חייבת להשתמש במספר תחבולות קולנועיות, על מנת לדלג מעל מהמורות של צניחה למלודרמה או לרגעים עלילתיים יבשים, שעל אף תרומתם לבניית האווירה וההבנה, אינם אוחזים בצופה כמו רגעים אחרים.

בשביל כל אלו משתמשת הבמאית במשחקי זמנים ובתעלומות קטנות, המלוות בשאלות זעירות, שאת כולם תפענחו במהלך שארית הזמן של הסרט. מבלי לגלות יותר מדי פרטי עלילה מיותרים, אשר עלולים להזיק להנאה מהסרט, אפשר לומר שזהו בעיקר סרט על נשים, אשר מתקשות להגדיר את עצמן ואת השלמות הנפשית שלהן עד מהלך מסוים, אשר מן הסתם מתקשר לאימהות שלהן. כל אחת נמצאת בפרשת דרכים בחייה וצריכה לקבל החלטות או שההחלטות מתקבלות עבורה. בכל מקרה, מדובר במסע קסום, מרגש ומאיר עיניים על עולמן השונה של שתי נשים ועל לא מעט הרגלים בארץ השמש העולה, שלא עם כולם מסכימה הבמאית היפנית, אך את כולם היא בוחנת בהגינות ובחמלה רבה.


לכאורה תלמידת תיכון רגילה | באדיבות בתי קולנוע לב

כפי שהביקורת הזו מנסה לשמור על המסתורין של הסרט, כך גם שומרת עליו קוואסה במרבית שלביו. היא, כאמור, שומרת על המתח העלילתי באופן כמעט מושלם, מלווה את הרגעים המרגשים, הסוערים והדרמטיים באווירה כמעט זהה ולא מאפשרת לצופה לאבד את התחושה האישית עם השפעות חיצוניות לסיטואציה. היא לא מעיזה לסחוט את הרגש באופן מלאכותי או מוגזם ופשוט משאירה לצופה להתמודד עם התגלגלות אירועים ריאליסטית למדי, מבלי לקבל תיווך ממבעים קולנועיים, שאינם חלק אינטגרלי מהעלילה.

הסרט הזה היה המועמד היפני לייצוג בטקס האוסקר הקודם, על אף שבסופו של דבר לא הצליח להשתחל לרשימת המועמדים הסופית. מעבר לנאחס האוסקרי, גם הקורונה כמובן גבתה את השפעתה, כאשר הסרט היה אמור להיות מוצג בקאן ובסופו של דבר בוטל הפסטיבל ואיתו הקרנת הבכורה - הפרמיירה בריביירה. בסופו של דבר, סרטה של קוואסה מתגלה בתור פנינה אמיתית ויצירה נוגה ובעיקר נוגעת, שעל אף שפספסה הזדמנויות גדולות לנצוץ, היא עדיין מקבלת את הבמות הראויות לנצוץ במסגרתן וחלק מהן אפילו פתוחות בפני קהל הצופים הישראלי...אז כדאי למהר, לפני שייגמר.


תביאי חיבוק. אני עייף | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
יצירה נפלאה, שמהלכת על הקו הדק בין מסחטת רגשות טבעית מאוד לבין סרט דרמה נפלא, מעורר מחשבה ורגשות עזים. אין טובות ורעות, אין מנצחים או מפסידים. רק מנצחים בצד הצופה.

משפט על הבמאית:
נעמי קוואסה היא במאית בחסד עליון. היא יודעת להשתמש בכל המבעים הקולנועיים הדרושים בשביל לבנות יצירת נפלאה, נוגה ורגישה ובו זמנית גם מרתקת וכזו שלא מאבדת מהעניין, על אף קצבה האיטי ואורכה.

משפט על השחקנים:
מעל כולם, גונבת את ההצגה - אג'ו מקיטה הצעירה, אשר מתעלה על לא מעט שחקנים מנוסים ממנה ומצליחה בהופעה שקטה, בדרך כלל וגם עוצמתית, בהמון רגעים, לגרום לצופים פשוט להיות שלה, לכל אורך הדרך.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים ורבע לסרט דרמה יפני הם לא עניין של מה בכך, אבל הסרט הזה בהחלט עומד במטרתו - להשאיר את הצופה בעניין לכל אורכו ועושה זאת בהצלחה מרובה.