"בשם האח": ורוח הקודש

כבר עברו שנים רבות מאז שיעורי ספרות ו"אנטיגונה" של סופוקלס. מי זוכר מה בדיוק היה שם? האמת, זה לא כל כך חשוב. בעיבוד הנוכחי, של אחת מהבמאיות הקנדיות המובילות והמסקרנות, העלילה אמנם שומרת על צביון ומתכתבת עם המקור, אבל מועתקת אל המחוזות הקנדיים, דוברי הצרפתית. זה כמובן לא מונע מהסרט לעשות את עבודתו נאמנה ובעיקר נוכח העובדה שבסיפור הנוכחי גיבוריה של האגדה העתיקה מוחלפים במשפחת מהגרים אלג'יראים ובמוקד כמובן זו שעל שמה קרוי המחזה וגם הסרט הנוכחי (לא בתרגום העברי שלו): אנטיגונה, המגולמת על ידי נהימה ריצ'י, בעלת העיניים שאפשר לטבוע במבט ישיר לתוכן.

העלילה המקורית עוברת שינויים רבים, חלק מהדמויות מוחלפות בייצוגים וחלק אחר, אשר מהווה את חלק הארי, נותר נאמן לשמות ופחות או יותר להתפתחויות עלילתיות מקוריות. בערך. צו הלב מול חוקי המדינה, חטא היוהרה מול הרצון לנורמה והכל עטוף בסחף גדול של צעירים בני גילה של אנטיגונה, בהשפעת הרשתות החברתיות וכמובן יצירת הבאז, בעולם ובמציאות הנוכחית דרכן. את כל אלו דחסה הבמאית סופי דראספ אל תוך עלילה, אשר נפרשת על פני שעה ושלושת רבעי המשלבות קלאסיקה על זמנית ביחד עם עכשוויות וריאליזם בועט.


מה מריאנו עושה כאן? | באדיבות סרטי נחשון

סיפורה של אנטיגונה הנוכחית הוא סיפור על בחורה צעירה, שחרף הדרך המאוד ברורה במסגרתה היא מנסה לצעוד ובניגוד גמור לשני האחים שלה, היא מוצאת את עצמה מסובכת אל מעל הראש בניסיונות הצלה של אחיה העבריין המועד, אשר לא מצדיק את אותם הניסיונות. כל זאת מגיע על חשבון חייה והחופש שלה ומתרחש בעקבות צו מצפונה, המצווה עליה לגזור את הכרטיס החופשי שלה ולהשליכו אל צינוק עמוק, על מנת להעניק לאחיה סיכוי כלשהו לחיים נורמאליים. אנטיגונה לומדת בבית ספר תיכון והיא, אחותה ושני אחיה מתגוררים עם סבתם בפרבר קנדי וכבר עם פתיחת הסרט ברור שיש פערים בין משפחתיים, בין האחים לאחיות ובעיקר בין פולינקס לבין אנטיגונה. ברכת המזון, אשר נאמרת בכוונה רבה על ידי אנטיגונה, מרמזת ואף כמעט מבהירה היטב את דרכה ואת מחשבותיה על משפחתה וגם מאותתת על הקשר בין כל האחים והסבתא.

הצצה למה שעבר על אנטיגונה באלג'יר מספקת רקע נרחב למעשיה ולניסיונותיה להפוך להיות תושבת קבע קנדית ובעיקר להיות כזו משכילה, על מנת שתוכל לסלול את דרכה שלה אל מעבר למציאות שכמעט נכפתה עליה מראש בחיים אחרים ומציאות שונה לחלוטין. היא מתגוררת באזור מפוקפק ומוקף פשיעה, אשר גורר את אחיה להפוך להיות בדיוק כל מה שאנטיגונה סולדת ומתרחקת ממנו. כאשר המציאות מסתבכת אל מעל ראשה וראש שאר משפחתה, היא מחליטה לעשות מעשה, בכדי להציל את אחיה ומוכנה להקריב את עצמה בשביל המטרה. היא הופכת, בעל כורחה, לסמל למאבק בממסד לבן, פריווילגי ואותו מאבק יוצר, בהשראתה, באז רשתי, אשר משתמש בכוחן של הרשתות להמליך מלכים, מבלי שנולדו למשפחות מלוכה או במקרה של אנטיגונה, לנסות ולשחרר אסירים, מבלי לחכות לדין של בית המשפט.


נגמר הכסף למספרה | באדיבות סרטי נחשון

דראספ, מעבר לכך שהיא מנסה לשבות את צופיה בקסמיה של אנטיגונה הצעירה, השקולה יחסית וזו שמשמשת בתור מודל חיקוי יותר מדמויות יותר בוגרות ממנה בסיפור, מנסה להעביר שיעור במבט הצופים אל עבר הצד השני, כפי שלא מעט קולנוענים מודרניים מנסים להציג כיום. המבט של הצופים דרך המצלמה של דראספ הוא כזה החודר אל תוך ביתם של משפחת מהגרים, שעל פניו נראים כמו כאלו אשר מייצאים עוד ועוד עבריינים לרחוב המקומי ומהצד השני, גם הם תוצר של טרגדיה אישית ושל פליטה ממקום שכמעט המית אותם. על מה כל אחד עושה עם החופש שניתן לו ביציאה מהבית הקודם אל מול המצוקה היחסית, במקום הנוכחי, רוצה לדבר הבמאית הקנדית עם צופיה, דרך אותן דמויות מיתולוגיות.

אמנם משפחתה של אנטיגונה איננה משויכת לצידו האפרו-אמריקאי של המתרס, אבל הגזענות המוצגת וממנה סובלים משפחתה של אנטיגונה, היא גזענות חוצת גבולות, מגדרים וצבעים ומוצגת לתפארת ולעילא, כבר לאחר עשרים הדקות הראשונות של הסרט. הסיקוונסים הקצרים, המציגים את הסיבה ותוצאותיה בזמן האמת ברשתות החברתיות, הם בין הסיקוונסים הטובים של הסרט, אשר לא בטוח שייחסתם או תייחסו להם חשיבות עודפת במהלך הצפייה בסרט. בתוך מספר מהלכים, שאורכם דקות ספורות בלבד, יוצקת הבמאי תוכן רב ועמוס באייקונים ובצבעים מרובים ולשם גם נדחסות ערימות של תגובות, אשר לחלוטין מייצגות ומשקפות תמונה ריאליסטית של מציאות בעידן הרשתות החברתיות.


וגם לחולצות צבעוניות | באדיבות סרטי נחשון

הקולנוע של דראספ הוא מינימליסטי וריאליסטי לחלוטין. היא לא צריכה מופע ראווה צבעוני או פסקול, אשר נארג מראש עבור יצירתה. היא רק רוצה לצייר תמונה ולסובב אותה אל פניהם של הצופים. היא רותמת עבור המשימה הזו את עלילתו של המחזה אשר הותיר חותם בליבה בגיל 20 ואת הגיבורה הראשית שלו, אשר מעבר לייצוג של מהגרים אל מול פריווילגים לבנים, היא מייצגת מאבק של המין הנשי בזה הגברי בלא מעט מקומות. המגדר הגברי מגיע עם לא מעט רמיזות על רפיסותו של הגבר הממוצע אל מול אישה חזקה, נוכחת וכזו שלא מפחדת לומר את שעל ליבה ולחולל את השינוי, במקום להמתין לכזה שיגיע, כמו לא מעט גברים מבויתים, כתוצאה ממערכת יחסים של נישואין.

מדובר בסרט שעשוי לחלוטין להתפספס מעיניי הצופה הממוצע, אך מדובר ביצירה מורכבת, מחושבת ומבוצעת ביד אמן, כאשר הבמאית שלה יודעת לשלב בין ישן לחדש, עתיק למבריק ובעיקר לייצר קלאסיקה מודרנית מחומרים שנלמדו ועדיין נלמדים בכל כיתה, על שום הרלוונטיות שלהם. זו היצירה שעומדת להניח, ככל הנראה, את הבמאית הקנדית המרתקת הזו על דרך שונה לחלוטין מכל מה שהכירה עד כה ולא בכדי ובעיקר זו יצירה מרתקת, שיודעת כיצד למשוך קהל צעיר יותר, אפילו שהם מבוססים על ענתיקות בנות אלפי שנים.


אל דאגה, אני מביא צבעים לחולצות | באדיבות סרטי נחשון

משפט על הסרט:
חוויה מטלטלת ושואבת. אי אפשר להתנתק לרגע מהעלילה המהפנטת ומההופעות הנהדרות, שמעניקות רלוונטיות עדכנית לסיפור המחזה של סופוקלס.


משפט על הבמאית:
סופי דראספ המוכשרת, אשר באמתחתה כמה סרטי דוקו וכמה סרטי פסטיבלים קלאסיים גורפת הפעם את מירב השבחים המקומיים וגם העולמים, כאשר סרטה ליקט 21 פרסים בינלאומיים ואת המרכזיים בפרסי הקולנוע הקנדי.


משפט על השחקנים:
שתי שמות של השחקניות הראשיות בו מתבלטים מעל כולם ומעל כולן: נהימה ריצ'י (המגלמת את אנטיגונה) בתפקיד בעל מנעדים רחבים מאוד ונור בלחיריה (המגלמת את איסמנה, האחות) בכמה מהרגעים המרטיטים ביותר שיש לסרט הזה להציע לצופים. ואף מילה על מריאנו אידלמן בתור הסבתא.


משפט על אורך הסרט:
שעה ושלושת רבעי. מרגיש שזה טס בשיא המהירות, על אף האיטיות היחסית, אך המתגמלת של העלילה.