"סדר חדש": אי אפשר להישאר אדישים לזה

כל במאי טוב רוצה להוציא תגובות מהצופים שלו. חלק רוצים שתצחקו בטירוף, חלק רוצים שתתאהבו בדמויות שלהם וחלק רוצה שתבכו בגלל אי אילו פיתולים עלילתיים. במאים מסוימים לא מתעניינים בכך שתגיבו אל דמויותיהם לעומק, כי אם רוצים שתגיבו לסיטואציה בה הם מעמידים את הדמויות שלהם. המצב בו הדמויות נמצאות וכיצד הוא משפיע עליהן ובעיקר עלינו - הצופים, הוא המפתח העיקרי לסחיטת תגובה עמוקה, מתוך הקרביים של האדם, אשר משלם על כרטיס בשביל שיבדרו אותו.


רק תביאו סרטון חתונה מגניב | באדיבות בתי קולנוע לב

קחו את כל אלו, תזרקו לפח ותנו למישל פרנקו לזעזע אתכם בצורה שבה אולי לא תרצו כל כך להזדעזע כאשר אתם מגיעים לקולנוע. יש כל כך הרבה סרטים, אשר הז'אנרים מהם הם מורכבים מצהירים מראש שהם באים: להפחיד, למתוח, לסקרן ולהוציא מנעד רחב של תגובות. הסרט הנוכחי מגיע להלום בכם. עם אלת טיטניום - היישר לגולגולת. מישל פרנקו רוצה אתכם ממוסמרים לכיסא ואם לא מתאים לכם - קחו פנדל, שבו בבית או תסתלקו לו מהאולם, כי הוא רוצה אתכם שבויים שלו ושתספרו לכל העיר על החוויה שהוא כמעט אנס אתכם לחוות.

אצל פרנקו אין טובים או רעים. אין ניתוק מהמציאות, להפך; התוצאה של הסרט הזה מצליחה לסחוט תגובות כל כך אמינות בגלל הריאליזם הבועט שלו. אל תיקשרו לאף אחד מהגיבורים, כי אין לדעת באיזה שלב של הסרט תאבדו אותם. אין שכר, יש רק עונש ובדיוק כמו בכל סיפור אמיתי מהחיים; הצד הנדפק, הנרמס והמובס, תמיד יהיה שייך לאלו בעלי הקול השקט. פרנקו מרגיל אתכם משלב מאוד מוקדם בסרט שאין חסינות לאיש ואף אחד מגיבורי הסרט לא יסיים היכן שהוא התחיל, מכל בחינה אפשרית וכך, דרך הצורך לשחרר את הצופים מהחיבור אל הגיבורים של הסרט, אפשר להגיע לזיכוך מלא ומהיר יותר.


כאן הם עדיין נהנים מכל הקטע של זוג צעיר לקראת חתונה | באדיבות בתי קולנוע לב

פרנקו מכניס את הצופים לדריכות מלאה דרך ערימה של דימויים, שהצבע הירוק שולט בהם. הדימויים הם, כבר מההתחלה, גראפיים מאוד, סימבוליים וחדים. לאחר הסדרה הזו, אתם מצטרפים למסע ארוך, אשר מתחיל בבית החולים, שם מפונים אזרחים המטופלים בו אל מחוצה לו ומפנים מקום לפצועים החדשים, אשר נאספו ממה שניכר כהפגנה אלימה, שהובילה לטרגדיה גדולה. תתקרבו עוד קצת, אל עבר הליבה של הסרט ותקבלו כוויה חזקה, כזו שתשרוף לכם עוד ימים רבים אחרי שתסיימו את הצפייה וגם תשאיר צלקת. התקרבתם? נשביתם ועכשיו אפשר למסמר אתכם עוד קצת אל עומקה של עלילת סרטו החדש של פרנקו, עם התחלה חדשה ונקייה.

אסונות ה-"כאילו אקספוזיציה" נסתיימו וכך מתחיל לו סרט נטול אקספוזיציה קוהרנטית. הצופים נכנסים אל תוך וילה מפוארת, שם חוגגים את חתונתם הזוג הצעיר והפריביליגי: אלאן ומריאן. לאט לאט עוברת המצלמה בין הדמויות, בעוד האירוע מתרחש כל הזמן בגובה העיניים וקורה תוך כדי קבלת הפנים. רולאנדו, עובד לשעבר עבור משפחתה של מריאן, מגיע לבקש כסף, על מנת להציל את אשתו החולה, אשר גורשה מבית החולים בסצנת הפתיחה והיחידה שמגיבה לו באופן כנה ואמיתי היא מריאן עצמה, כאשר כל השאר נותנים לו קצת כסף כדי שיסתלק, יעזוב את המקום ולא "יכתים" את האירוע הנוצץ.


יש לך עשר שקל? אני צריך להגיע לבאר שבע | באדיבות בתי קולנוע לב

מריאן יוצאת החולצה לחפש את רולאנדו, שבינתיים הוברח החוצה וברקע הרדיו מדבר על התפרעויות אלימות ברחבי העיר והארץ כולה. היא מתקשה להגיע לאיזור מגוריו של רולאנדו, בכדי לעזור לאשתו להגיע לבית החולים ובינתיים בוילה המפוארת, משתלטים מפגינים על החתונה ומשם...כיאוס מטורף, שרק יילך ויחמיר עם כל דקה שחולפת עד לסופו של הסרט. כָּלוּ כָּל הַקִּצִּים מצד בני מעמד הצווארון הכחול ומטה, הבדלי המעמדות והתסכול של בני המעמדות הנמוכים מגיעים לנקודת רתיחה, שתתפוצץ באופן סופי באירוע וסביב לו. לא מעט סרטים נגעו לאחרונה בפערים בין המעמדות, אך אף אחד מהם לא עשה זאת באופן כה בוטה, כמו של מישל פרנקו.

באותם הרגעים שאתם רואים את הפרעות מתרחשות לנגד עיניכם, אתם לא יכולים לחשוב על לוד, עכו ועוד כמה ישובים מעורבים בארץ, שהבדלי הדת והגזע, בהחלט גם משקפים הבדלי מעמדות. הביעות והאימה, אשר נובעים מהסרט הזה, נעוצים בעצם העובדה שתרחיש כזה קיצוני יכול לקרות ואף קרה באופן חלקי לפני לא הרבה זמן, בדיוק במדינה המשוסעת שלנו. חלק מהחוויה הכל כך ריאליסטית שהסרט הזה מעניק לצופים היא עצם העובדה שההשלכה העצמית כאן היא בהיקף רחב יותר מהרבה מקומות בעולם כי אקטים שכאלו כבר הרימו ראשם ולא רק באירוע הזה (אולי חלק מהקוראים יעדיפו לשכוח לרגע את הפרעות שהיו בהפגנות העדה האתיופית, אבל גם זה קרה וגם זה צריך להדיר שינה מעינינו).


אני לא הזמנתי ירוק לחתונה שלי | באדיבות בתי קולנוע לב

אחת הבעיות המרכזיות של הסרט, שמכה בעוצמה בכל אחד ואחת מהצופים באולם (וחלק מהם נטשו בכל מיני שלבים את כסאותיהם, בהקרנת טרום הבכורה, שנערכה בקולנוע לב, קצת לפני כניסת השנה החדשה), היא עצם העובדה שאחרי שפרנקו מצליח לזעזע באופן כל כך ברוטאלי את הצופים, הוא כאילו נותר שיכור מכוח ומתחיל לערבב בין עבר לעתיד דיסטופיים ומה שהחל בתור הפגנה ואירוע נקודתי, נגרר לאותו סדר חדש, בניחוח שואתי לחלוטין. מפאת הרצון שלא לגלות את המשך העלילה, אפשר רק לומר שעל אף שהיא מסקרנת ומותחת לא פחות מתחילתה, משהו באותנטיות והריאליזם של הסרט נסדק באופן שגורם לצופה לאבד קצת את ההצמדה הכמעט עלוקתית לחלק מהדמוית, על אף שהוא נותר נאמן לשאר ההתרחשויות. חציו הראשון של הסרט מרגיש כאן ועכשיו ואילו החצי השני, המציג את המציאות לאחר הטירוף הראשוני, מרגיש כמו עוד מאה שנים קדימה, בעתיד רחוק ותלוש מההווה שהוצג.

הסדר החדש מביא עמו את השלב הבא של הסרט, אבל הוא מוריד הילוך ונותר מרוחק ומנוכר יותר מהחלק הראשון. יש בו לא מעט סצנות וסיקוונסים מזעזעים לשם הזעזוע והכיוון העלילתי הולך קצת לאיבוד ועם זאת, אין באמור להוריד או לגרוע מאומה מהאפקטיביות של הסרט ככלל. זה סרט שמתלבש על הפחדים הגלויים ביותר של צופיו וגם אם תאהבו אותו או לחילופין תרצו לקום באמצע ולחזור לחיים הנוחים שלכם, הוא שוקע ואף ממשיך לשקוע הרבה אחרי שהוא נגמר. מישל פרנקו לא רוצה שתבדרו את עצמכם במהלך הסרט שלו, אלא מבקש כי תבדקו את עצמכם, תחשבו על חייכם והסביבה ותראו האם הדור שלכם לא מצמיח את המהפכה הבאה.


תיראו מאושרים לכמה דקות, תיכף מגיע הרמז שלכם למה לא להתחתן | באדיבות בתי קולנוע לב

משפט על הסרט:
אחד הסרטים העוצמתיים של השנה החולפת וכעת, קצת לפני שגם זאת הולכת ומתפוגגת לה, הגיע הזמן שגם ינחת בארץ, על מנת לקבל את הכבוד והאהבה להם הוא ראוי.

משפט על הבמאי:
הזוכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה הוא מישל פרנקו, על בימוי הסרט. הבמאי שזכה בפרסים יוקרתיים של קאן, על "אחרי לוסיה" ו"כרוניק" עושה קפיצת מדרגה עצומה, עם בימוי עוצמתי ותוצאה סופית מהפנטת.

משפט על השחקנים:
קשה להתמקד באחד או שניים, אבל הסרט עצמו מפלטר לנו אותם לאחת מרכזית ועוד כמה משניים יותר ופחות. חוויה ריאליסטית, אשר מועברת בהצלחה בעיקר דרך השחקנים שלה.

משפט על אורך הסרט:
אלו השעה ועשרים הכי ארוכות שתחוו בתקופה הקרובה. הזוועות הקשות, הנחוות בסרט, גורמות לרצות שיסתיים מוקדם יותר, אבל איזו יצירה מהפנטת!