"השחיין": כשרגשות מתערבבים במים

מהרגע הראשון שהסרט מכריז על תחילתו, הוא עושה זאת בסגנון ייחודי משלו. סיקוונס הקרדיטים הפותח את הסרט מלווה גילוח אינטימי למדי, של גוף גברי ונמשך כך למשך דקות אחדות, עד הגעתו של גיבור הסרט ליעדו. אדם קלדרון, אשר חתום על בימויו של הסרט הזה יוצק פנימה המון מעצמו וכאשר מעלעלים בהיסטוריה של קלדרון ורואים כי הצד האומנותי וגם הצד השחייני הינם צדדים מאוד בולטים באישיותו, אפשר להבין לחלוטין מהיכן המגע הכל כך אישי לדמות הראשית שלו - ארז, המגולם על ידי עומר פרלמן שטריקס ("שבאבניקים").


למי קראת שחיין?! | צילום: עפר ינוב

את אדם קלדרון אולי הספקתם כבר לפגוש בזכות הקליפ שלו "בנים", שבמסגרתו הוא שוטח את טראומת הילדות ההומופבית אשר חווה בעברו. קלדרון גם היה שחיין מצטיין עד גיל 21 ואם מחברים ביחד את עברו הספורטיבי ביחד עם המניפסט הגאה, כנגד חוויות שליליות בתור נער שנמשך למגדר הלא נכון, בכל הנוגע לסביבה ותקבלו את הסיבות המובילות שלו לצקת את מרבית תכולתו אל תוך הסרט הנוכחי, אשר עושה את הרצת הבכורה שלו בפסטיבל ירושלים בשנת הקורונה, אחרי אי אילו דחיות וכמעט ביטולים.

קלדרון איננו רק במאי, תסריטאי, זמר ומלחין מחונן ומוכשר, כי גם מעצב תלבושות ומעצב אומנותי. עם כל התכונות וריבוי המקצועות הללו, אין צורך בצוות מורחב בשביל לביים סרט ישראלי חדש ומעניין. הנגיעות והסגנון של קלדרון מורגשים בכל אירוע, אשר חורג מגבולות הבנאליות שיש לסרטו להציע. אם בבריכה ומחוצה לה הגבולות המוגדרים ברורים למדי, הרי שקלדרון מנסה למתוח את היריעה ללא מעט כיוונים נוספים ומרתקים, על מנת לחקור את נפש הגיבור הראשי שלו, דרך פריצת גבולות ומוסכמות.


אם במקרה רציתם לדעת מה יש לזמר/במאי/איש אשכולות הזה לומר

עומר פרלמן שטריקס הוא כבר שם מוכר בתעשיית הבידור המקומית, לאחר שביצע את הפריצה המיוחלת עבורו לפני ארבע שנים, כאשר גילם את תפקידו של דב לייזר העשיר, הטחון והציני עד בלי די של חבורת השבאבניקים. באותה שנה גם יצא מהארון ואי אפשר לחשוב על ליהוק מתאים יותר מזה שלו לגלם את תפקידו של ארז, שחיין צעיר ומבטיח, המגיע למחנה אימונים לשחיינים צעירים, אשר רוצים לעבור את הרף האולימפי ולייצג את ישראל באולימפיאדה. ברור לכל צופה בר דעת, כי אותה חבורת שחיינים עומדת לעבור מחנה אימונים מפרך מבחינה מנטאלית ופיזית וכמובן שהכל יתבצע לצלילי גערותיו של דימה, המאמן הרוסי המאוד גנרי שלהם.

כפי שאפשר להבין מההקדמה, התקציר ושלל הרמזים השתולים כמעט בכל רגע בסרט, ארז עומד לחוות התאהבות עזה והוא יצטרך להתמודד עם רגשותיו, בו בזמן שהוא צריך להתחרות במושא אהבתו על המקום באולימפיאדה וכמובן עם דעות קדומות של הסביבה, האופפת אותם. הסביבה החשוכה מיוצגת, בראש ובראשונה דרך המאמן החשוך למדי, שכל מה שמעניין אותו הוא לייצר מכונת שחייה מושלמת. הייצוג השני של אותה סביבה אלימה ועוינת מגיע דרך חבריו הספורטאים המאוד מאוד טיפוסיים, אשר משתדלים לזרוק הערות שוביניסטיות ושחצניות בנוגע ליכולותיהם ובנוגע להעדפותיהם המיניות וחלילה אם אף אחד לא יתיישר על פיהן.


כמה טייקים לצלם בגד ים ארור?! | צילום: דניאל שריף

הסרט פוסע במסלול מאוד צפוי, בכל הנוגע להתקדמות העלילתית שלו וגם בכל הנוגע להתפתחויות של הדמויות. כלומר ההתפתחות של זו הראשית, אל מול חוסר ההתפתחויות של אלו המלוות אותה. בכל הנוגע להתקדמות העלילתית של הסרט, לא תוכלו להצביע על שום דבר יוצא דופן, כאשר ישנם כל האלמנטים, אשר ניתן לצפות מסרט כזה, שינכס לעצמו. מתח מיני הולך וגואה בין הגיבור למושא ההתאהבות שלו, החשש שהסיפור הזה יפגע בהתקדמות הספורטיבית של השניים וכמובן האנטגוניסט ההומופוב, אשר מייצג את הציבור הכללי מאוד - המאמן, שמסרב לקבל הסחות דעת, בטח ובטח כאשר מדובר ברומנטיקה בין שני גברים.

הייצוג של דמויות המשנה כמעט מעליב. יש את דימה - המאמן הרוסי שהוא גזען, בור והישגי בכל מחיר (מגולם על ידי יגאל רזניק), לצידו יעל (אביב טומי כרמי), העוזרת הגנרית מאוד שלו, שנובחת מדי פעם הערות ורק חסר שתחזור אחרי דימה בשביל להזכיר את מרציאנו, אשר חוזר אחרי סופי המשפטים של רמי, מאמן הכדורגל של "הישראלים". ישנה גם פאלומה (נדיה קוצ'ר), שפעם הייתה פלא אולימפי בהתעמלות ועוד ארבעה שחיינים, חתיכים והומופוביים למדי, אשר אחד מהם - נבו (אסף יונש), הוא מושא אהבתו של ארז וגם לו כרתו את אונת האופי בלידה.


אני חוזר! זוהי אינה פרסומת של בגד ים | צילום: דניאל שריף

פרלמן שטריקס כבר הדגים יכולות דרמטיות לא רעות בכלל בתור דב לייזר, שבדרך כלל יודע להיות אדיש, מרוחק וכזה שלעיתים טובע בבריכת הסרקזם של עצמו. כאשר הוא עושה זאת בעונה הנוכחית של "שבאבניקים" זה עוצמתי, גם אם גובל קצת באובר אקטינג. בסרט הנוכחי הוא נע ונד על המטוטלת הזו שבין משחק מוגזם מאוד ובין משחק אמין למדי, אשר גובל לעיתים באפאטיות. מרגיש כאילו הוא עוד צריך לעבור קילומטרז' מסוים בשביל להשתייך לאליטה של כוכבי הקולנוע המקומיים, אבל הוא לחלוטין בדרך, גם אם בסרט הנוכחי הוא מזגזג.

על אף שהסרט צפוי למדי וכמעט מספר את עצמו מערימות של סרטים אחרים לכל אורכו ורוחבו הוא מצליח לשמור על עניין גבוה למדי וגם לא זונח את היצירתיות והחזון האומנותי שלו. הסוד להצלחה הזו טמון בעיקר ביציקת נפשו של יוצר ומחבר הסרט אל תוך סרטו וזה אכן ניכר בכל שלב שבו הסרט הולך ומגביר הילוך, על מנת להציג את העומס המנטאלי, הפיזי והרגשי שמחרפן את הגוף הכחוש וראשו הטרוד של גיבור הסרט. חבל שהלב המפעם של הסרט לא מקבל תמיכה מספיק טובה מתסריט יותר מהודק ותצוגות משחק טובות ואמינות יותר, שיכלו למנף את הסרט הרבה יותר גבוה ממה שהוא מעז להניף את עצמו בסופו של דבר.


זה רק אני והווקמן שלי| צילום: עפר ינוב

משפט על הסרט:
הלב נמצא במקום הנכון, אבל שאר החלקים כלליים מדי ופחות משכנעים בשביל שאפשר יהיה להיסחף איתם באופן טוטאלי.

משפט על הבמאי:
אדם קלדרון מציג פן אומנותי ואישי חזקים מאוד, אבל הוא זונח את השאר ומתקשה לייצר משהו יותר עוצמתי וסוחף.

משפט על השחקנים:
עומר פרלמן שטריקס בתצוגת משחק טוטאלית. הוא חי את התפקיד, אבל לעיתים קצת באופן מוגזם ומעושה. שאר הצוות באמת לא מצליח להזיז לכלום, כאשר גם התפקידים כלליים מדי וגם תצוגות המשחק רחוקות מלשכנע.

משפט על אורך הסרט:
שעה ועשרים. ממצה למדי ולא נמרח לפחות.