אם הייתם כוכבים גדולים, באיזו הפקה הייתם בוחרים?

"ג'ודי!"...[ צעק המפיק קמברבאץ' בקול ניחר.] "צריך אותך, ג'ודי! הפעם את לא צריכה להיות קלריס ולא להתמודד עם רוצחים פסיכופטים. בואי תהיה עורך דינית. כזו עם שיער מאפיר,שאף אחד לא יזהה אותה במשך רבע השעה הראשונה של הסרט. אחרי פרק הזמן הקצר שתעבדי עליהם, כולם כבר יהיה On Board ולא יהיה לאף אחד מה הצבע בשיער וכמה חרושת קמטים את בסרט" [ג'ודי פוזלת ימינה, שמאלה. מסתכלת על בנדיקט ואומרת לו בפנים וללא משוא פנים]: "תגיד לי? דוקטור סטריינג', נגמרו לך התפקידים הבידיוניים או שזו עוד אחת מהעבודות בידיים שלך?", [ב.ק. משיב מבלי להניד עפעף]: "השארתי את השטויות והבדיות לילד ההוא, שהיה איתי בסרט האחרון של הנוקמים וחזר מהבליפ".

"פסססססט...פססס סססססססט" [קרא דאג לימן ליד אוזנו של הולנד הצעיר] "היי ספיידי, חושי העכביש שלך לא קלטו שאני מגיע להציע לך תפקיד של החיים?". [הולנד מסתובב, מחפש את לימן ומוצא אותו מאחורי העציץ, שארגנה לו ההפקה האחרונה של חשיפת שם סרט הספיידרמן החדש (שייקרא Spider-Man: No Way Home, אגב)]. "מביא לך את דייזי של "מלחמת הכוכבים", שני כוכבי על אפרו-אמריקאיים, עם חוש לצדק ובסוף זורק לך את תבלין המיקלסן הדני שלי. מה אתה אומר?" [ההולנדי הצעיר מחכך את אגרופיו בראשו ומוודא]: "אתה שם אותי במשהו רציני, כן? נמאס לי מסרטי ילדים ונוער." [לימן מצליב אצבעות מאחורי הגב ומעפעף בעינו, משתעל את המילים "ניק ג'ונאס", קם מהעציץ ואומר]: "ברור! ראית אותי עושה פעם סרטים לא רציניים? וחוץ מזה, נראה לך שמיקלסן סתם מגיע להעביר את הזמן?!".



אני באתי בשביל הפפלינוס | צילום: IMDB


המאוריטני - צדק, צדק תרדוף

"המאוריטני", גם אם לא פופולארי בנושאו המרכזי, הוא דרמה פוליטית-משפטית-ה� �מנית חשובה מאוד, כחלק מניסיונות היסטוריים להבין כיצד השפיעה ההתקפה על מגדלי התאומים על הדרך שבה אמריקה תפסה את סביבתה. הסרט יתקבל באופן שנוי במחלוקת, בוודאי, על ידי אומה ששינתה את כל הווייתה וצורת המחשבה שלה, לאחר המתקפה האכזרית מצד ארגונו של בן לאדן. אמיתות ודרכי התנהגות רבות השתנו עקב הצורך להגן על עצמם מפני תקריות דומות בעתיד ובעצם שינו את ההומאניות והגישה לטרוריסטים וגם לטרוריסטים לכאורה.

לא מעטים הם הסיפורים על כלא גאוונטאמו והכלואים בו, או המחפשים לברוח ממנו. הסיפור הייחודי שלקח על עצמו הבמאי הסקוטי - קווין מקדונלד ("המלך האחרון של סקוטלנד" ו"שם המשחק") מביא אל המסך (הקטן בינתיים) את סיפורו יוצא הדופן של מוחמדו אולד סלאחי, אסיר בכלא השמור והמבודד, שלא זכה למשפט, גם לאחר שנים רבות של כליאה במתקן המרוחק. כליאתו נעשתה על בסיס חשד שהיה לממשל האמריקאי, שהיה אחד מהמגייסים הראשיים של אל קאעידה ועבור הפיגוע הנוראי וכמובן שבאותה התקופה כל האמצעים היו כשרים פשוט לקחת את החשודים, להתעלל בהם ולהרחיקם מחייהם, גם ללא הוכחות מוצקות ומספקות לביצוע הפשע.


איפה ליאו שצריך שמישהו יתפוס אותי | צילום: IMDB

ג'ודי פוסטר מגלמת את עורכת הדין החריפה ופעילת זכויות האדם - ננסי הולנדר ואילו מולה, עם מבטא דרומי כבד מגלם בנדיקט קמברבאץ' את סטויארט קואץ', עורך הדין הצבאי והקתולי האדוק, אשר מנסה להביא את סלאחי לדין של הכסא החשמלי ולא יסתפק בפחות. התנגשות הטיטאנים הזו אולי נעלמה מהמיינסטרים, שכבר מזמן אינו קולנועי ובעיקר מוצג דרך רשתות הסטרימינג לסוגיהן, אבל אין ספק שעם קאסט כה מוצלח ובמאי נפלא, קשה לשים את הסיפור החשוב הזה מאחור.

מקדולנד משתמש בלא מעט מניפולציות על מנת להציג את דמויותיו, הוא נותן לצופים את חופש הבחירה בשביל לתהות על קנקנן של הדמויות, אבל משלב מסוים באמצע הסרט העובדות מתחילות להתחבר אל הרקע, אשר קיבלו הדמויות. מקדונלד מבסס את סרטו על ספרו של סלאחי: "יומן גואנטנמו" ונשאר נאמן למקור, כאשר הוא מבליט את סלאחי בתור הגיבור הראשי, המגולם באופן פשוט נפלא על ידי טאהר ראחים (שהיה מועמד לגלובוס הזהב, אבל הפסיד לצ'דוויק בוזמן זצ"ל) אבל לא רק. דמויות המשנה של פוסטר וקמברבאץ' מקבלות עומק ועוגן עלילתי חשוב, דמות נוספת המגולמת על ידי שיילן וודלי גם מקבלת נפח מסוים, אבל מופחת משמעותית מחברותיה לקאסט.


שים, שים עוד שיבה על הראש והפרצוף | צילום: IMDB

בסופו של דבר, סרטו של מקדונלד בעיקר דן בדרך אותה אמריקה התוותה לעצמה בכל הנוגע להתנהגות עם חשודים ומנגד, בדרך שבה הייתה צריכה לנהוג בהם. זה תמיד יכול ללכת לשני הצדדים ולשני הכיוונים, אבל ללא ספק הסרט מצליח לאתגר את הצופים בשאלה "מה אתם הייתם עושים, לו הייתם נמצאים בסיטואציה הזו?". על אף העובדה שמדובר בסרט נהדר וחשוב ובשחקנים עם הופעות נהדרות, המקסימום שהוא הגיע אליו היה מועמדות לראחים בגלובוס הזהב וזכייה לפוסטר על תפקיד המשנה באותו הטקס. ימים יגידו כיצד הוא ייזכר בתור סרט בעל מסר הומאני וחשוב, ללא פסלונים באמתחתו.





כאוס מהלך – החור שבראש

הייתה זו שנת 2011, בה יצא ספרו של פטריק נס, אודות עולם דיסטופי, במסגרתו מסופר סיפורה של התיישבות גברית, שמשהו הכחיד את נשותיהם ובנותיהם. שש שנים לאחר מכן והספר מתחיל לקרום עור וגידים לכדי סרט קולנוע, עליו מספרים כי צ'ארלי קאופמן כתב את אחת מהגרסאות הראשונות של התסריט, אבל ממה שהתגלגל מאז ועד היום, נפלו כל אותיות שמו של קאופמן מכל קונטקסט לסרט הזה.


תביאו את הקאופמן הזה, נוריד אותו מהקרדיטים | צילום: IMDB

הוא החל צילומים בשנת 2017, עבר צילומים מחודשים כשנתיים לאחר מכן, הביא איתו קורונה, נדחה עוד קצת ועוד טיפ-טיפונת והנה הוא מגיע, במלוא הדרו ועל שלל השחקנים המשובחים, אשר גודשים את הקאסט, רק כדי לקבל בעיטה חזקה לצלעות ואולי גם לתוכניות לסרטי המשך. סרטים דוגמת "משחקי הרעב", "הרץ במבוך" ודומיהם החלו עם נקודה חזקה בהרבה יותר מזו שאיתה מתחיל "כאוס מהלך" וזאת בכל הנוגע לחיבתם של הצופים והמבקרים ואם הם הלכו, התרדדו והתרסקו עם סרטי ההמשך שלהם, העתיד לא צופן בחובו הצלחות קופתיות גדולות עבור סרט המשך לסרטו הנוכחי של לימן.

לאחר שכל זה נאמר, חובה לציין כי לא מדובר בסרט רע. הוא פשוט ככל הנראה הושפע מהכאוס שהיה סביב הפקתו ונשאב פנימה עם כאוס עלילתי ובכל הנוגע לדמויות שבו. העלילה מספרת על אותו עולם חדש, שבו נחשפים הצופים לכפר של גברים נטו, בו כולם יכולים לשמוע זה את מחשבות זה. בדיוק השכונה שלא תרצו לגור בה, כאשר כל מחשבה מובאת באופן גראפי וגם ווקאלי ורק הטובים והמפוקסים ביותר מצליחים להסוות את שבראשם ואולי לשמור על שפיות ואפילו להנהיג את העיירה המוזרה הזו.


מישהו מוכן להחליף לי צבע. נמאס כבר מהסגול הזה במחשבות | צילום: IMDB

הכל מסתבך כמובן כאשר מגיעה נערה צעירה בחללית גדולה והופכת את כל הקערה על פיה וכאן המקום לומר שהסיפור מתחלק לשני כיוונים מאותו הרגע ואילך: הסרט מתנהל ככל דיסטופיה מצויה לנוער והוא כולל מסע, מרדף האנטיגונסטים לאחר הפרוטוגוניסטים ובהחלט גורם לצופה להיות מעורב בכל הנוגע להתפתחויות העלילתיות. לעומת זאת ובניגוד גמור לעניין הרב שמייצרת העלילה והתפתחותה, קשה לומר שהדמויות, שדווקא אמורות להיות חשופות, מצליחות לעורר עניין והזדהות כלשהי.

חלק מהגיבורים, אשר בסרט, שופכים את מחשבותיהם בצורת עננים צבעוניים ופסיכדליים מעל ראשם, עובדה שלא גורמת לנו להכיר אותם טוב יותר באף צורה שהיא. טום הולנד, המגלם את הדמות הראשית, מסתתר מאחורי שמו, דייזי רידלי, שהיא גיבורת המשנה של הסרט, בכימיה חלושה למדי עם הגיבור הראשי ולא מעניקה שום ערך מוסף ומתסכל הרבה יותר הוא השימוש הלא מושכל בשחקני אופי מובהקים, דוגמת: מאדס מיקלסן בתור נבל גנרי למדי וכמו כן בסינת'יה אריבו ודיוויד אויולאו, בתור דמויות משנה, שלא תורמות מאומה לעלילה וכמוהם גם מרבית הדמויות מרגישות בתור ליהוק מוגזם, שלא מתקבל ממנו ערך מוסף, יחסית לעובדה שמדובר בשחקנים מקנה מידה רציני.

הסרט, אותו מביים דאג לימן, אינו גרוע, כפי שנוצר הרושם, אבל הוא גם לא טוב כפי שמצופה מבמאי בסדר הגודל של לימן ושחקנים מסדר הגודל של אלו, אשר השתתפו בו. עלילה מבולגנת וכאוטית, נבל עם מוטיבציה מוזרה וסרט מרדף שלא מוביל לקליימקס והתרה מיוחדים ועל אף כל אלו, יש בו משהו שמשאיר את הצופה מעורב ולא גורם לו להרפות, לכל אורכו, גם אם מדובר בשעתיים די נשכחות, בתום הצפייה בסרט.