"חמוץ אמריקאי": רוגן כפול ולא בטוח שצריך הפעם

כן. רוגן התראיין לפני כמה חודשים ועכר ישראל, האם זו הסיבה לצפות בסרט ולראותו חוזר לשורשים? כנראה שלא. האם הסיבה שהוא מופיע כאן בתפקיד כפול היא סיבה לחובבי רוגן לחפש את הסרט ולתהות על קנקנו, כנראה שכן. העובדות היבשות, לאחר כל אותם הסינונים, הן שגם חובביו וגם מקטרגיו והכועסים על מוצא פיו יסיימו את הצפייה בסרט עם אותה תחושה מעט חמימה ומאוד מאכזבת, שכן הסרט המדובר הוא בהחלט אחד מהסרטים הפחות טובים של הרוגן.


אז מה אתה חושב על הסרט החדש בכיכובך? אפשר לוותר? | צילום: IMDB

הציונים הנמוכים והביקורות הקוטלות בהחלט עשויים להשפיע על חוויית הצפייה, אבל כל אלו מעלים תהיות על כמה סרט בכיכובו של רוגן יכול להיות רע מלכתחילה. לאחר כל האמור, אותו הסרט בהחלט מסתבר בתור סרט לא טוב וגם כזה אשר אינו מיישר קו עם הציפיות שרוגן עצמו הציב לסרטים בכיכובו במשך השנים. מה עוד שמדובר גם בתפקיד כפול והאפשרות הקומית המורחבת, אשר נמצאת על השולחן, פשוט לא מניבה כלום ושום דבר.

רוגן מתחיל את הסרט כמו עוד שחקן יהודי, אשר גילם אדם שעומד להיות תלוש מסביבתו וזה קורה לו פעם אחר פעם. רוגן עושה קצת סשה ברון כהן, בעודו מאמץ מבטא שכמעט מנסה לחקות את זה של בוראט ומספר את סיפורו של הרשל גרינבאום, יהודי פולני שמהגר לארצות הברית של שנות העשרים ומתקשה לייצר סיפור הצלחה כפי שחלם. ביום אחד בהיר הוא נופל למיכל שימור למלפפונים, במפעל השימורים בו הוא עובד וגופו קופא למאה שנים, נשמר היטב והוא מתעורר למציאות שונה מכל מה שהכיר בעבר.


מי רוצה לקנות מים ממתקן מים בשם טניה 3? | צילום: IMDB

השריד האחרון למשפחתו והנין הישיר שלו הוא בן גרינבאום – בחור בשנות הארבעים בחייו. אותם החיים עומדים במקום עבור בן ה(לא כל כך)צעיר והוא מתקשה למצוא דרך להתקדם; הוא רווק ועובד על אפליקציה מוזרה מאוד במשך חמש שנים ומתקשה לפרוץ איתה החוצה בכל מיני תואנות ותירוצים. השניים מתחילים בידידות והיכרות האחד של השני, אבל השונות בין שני הטיפוסים השונים הללו מרחיקה אותם זה מזה והם הופכים במהרה להיות סוג של יריבים.

העובדה שהרשל מונחת לתקופה שאינו מכיר יוצרת סיטואציות קומיות צפויות למדי ובהיותו סרט קומי וסאטירי, הכיוון הופך ברור למדי. על אף שהסרט אמור להיות סוג של סאטירה נשכנית, הוא מאבד את עצמו בכל כך הרבה מקומות, כאשר ניכר כי יוצריו רצו לומר המון על המון והזמן שהוקצב להם לא אפשר להתעמק בנושא אחד יותר מרבע שעה. ושוב, למרות שמדובר בקומדיה בדיונית למדי, הקצב המהיר של העלילה מעיף הרבה היגיון מינימלי אל מחוץ לה והופך אותה לכזו שקשה להתחבר אליה ברמה הבסיסית ביותר.


קופצים להביא חלב? נסיעה קצרה של שעתיים וחצי ואנחנו שם | צילום: IMDB

הנחיתה של הרשל, קשה היום, בתוך עולם היפסטרי שמעריך את האמיתות שהוא יורה ללא אבחנה, ללא סינון וללא מודעות מינימלית נראית לעיתים מסוימות קומית, אמינה וכמובן בונה את הקרקע עבור הביקורת על החברה של היום. ההמשך של הסרט, שנוגע במקומות כמו דעות פוליטיות, נצרות וכמובן הרשתות החברתיות מרגיש יותר מדי, הרבה יותר מדי בשביל סרט קטן וכמעט אישי של רוגן, שגם מנסה לדחוק את כל התובנות והמסקנות בתוך אריזה של שעה וחצי ועוד טיפה.

הוא יכול לרדת על ישראל ולצאת מזה עם התנצלות חצי אפויה והוא יכול לבחור לא להסתבך מראש עם אמירות שאולי נראות קצת גדולות עליו ולהישאר בתוך תחום המשחק, שם הוא שוחה כמו דג במים. רוגן מנסה להישאר רלוונטי וככל הנראה את הצפיות הוא יביא עימו ולו מעצם העובדה שהוא עדיין...הוא. הסרט הנוכחי באמת מוכיח שעל אף שרוגן הכפיל את עצמו, אולי עדיף לו להישאר בגרסה הטובה שלו – לבד וטוב, מאשר שניים בינוניים מינוס.


ואלו היו חמש דקות על טוויטר | צילום: IMDB

משפט על הסרט:
אחת מהקומדיות החלשות ביותר בהן כיכב רוגן לאחרונה. הפן הקומי חטף מכה הגונה והשאיר מקום לברברת ולרגשות, שלא תמיד מצליחים לחבר אל הסרט.

משפט על הבמאי:
ברנדון טרוט, שהיה צלם בלא מעט סרטים של רוגן, בהתנסות הראשונה בתור במאי וכזו שדי מתרסקת עם הגיבור הראשי; על הפרצוף.

משפט על השחקנים:
זה מתחיל ונגמר ברוגן. הופעה כפולה ומשכנעת למרות המבטא הבוראטי הקלוקל. מעבר לאמינות שלו בתור הכוכב(ים) הראשי(ים), רוגן לא מצליח להציל את הסרט מעצמו.

משפט על אורך הסרט:
מסוג הסרטים שכנראה היה צריך להעמיק ולהאריך אותם, במנה הנוכחית זה לא מספק ולא מספיק.