"מוחקי המחשבות": במהלך צילומי הסרט לא נפגעו מחשבות

אחד הדברים שתמיד צורם בסרטים שמגיעים ארצה, הוא חוסר היכולת לתרגם שמות של סרטים. שמו המקורי של הסרט הוא: Eminent Monsters – שזה בתרגום חופשי – "מפלצות מעולות". ואם נעיק קצת – אנשים שהם ממש טובים בלעשות דברים רעים. ומה הקשר בין זה לבין "מוחקי המחשבות"? לא ממש ברור. "מוחקי המחשבות" הינו דוקו בנושא חשוב שחציו מפוספס וחציו הוא נוקב ובעל ביקורת עמוקה על הפרטיות שלנו ועל יכולת הטיוח המטורפת של הממשלה אפילו בימינו אנו.

החצי הראשון
החצי הראשון מציג את הסיפורים האישיים של מספר משפחות ש"זכו" לטיפול של רופא פסיכיאטר מפוקפק שהחליט לנצל את הגישה שלו לאנשים הלוקים בנפשם ובמקום לטפל בהם ניסה למחוק אותם. פשוט את כל מה שהם. הוא החל לבצע ניסויים בגלי קול ובריסון ובעצם בלי לשים לב היווה את הבסיס של העינויים שאליהם אנחנו נחשפים שוב ושוב בסרטים מהתקופה האחרונה (בעיקר כאלה בנושאי טרור). החצי הראשון מלווה את המשפחות, בגילויים שלהם ועל הטיפול בחוויות כתוצאה מהטיפולים הללו ובהיסטוריה המפוקפקת שאפשרה לרופא הזה לטפל באנשים. הבעיה? זה קצת מייגע ובהחלט לא ברור. אחרי כחצי שעה (חלקה עצובה, חלקה משעממת) מתחיל הצופה לאבד את האחיזה בסרט וחבל שכך. שכן החצי השני הוא בהחלט טוב יותר.


אל תדאג. נעזור לך לגרור את החצי הראשון של הסרט | באדיבות yes

החצי השני
כל מי שראה יותר מסרט אחד או שניים במהלך חייו נחשף לעינויים. בדרך כלל הם היו בסגנון ג'יימס בונד - הגיבור קשור לכיסא וכמה אנשים רעים מכים אותו הלוך וחזור ומנסים להוציא ממנו הודאה או מידע מסויים. לרוב הם לא מצליחים ולרוב הוא מצליח להשתחרר תוך כדי – אנקדוטה יפה ל"שקרים אמיתיים" – שבה ארנולנד שוורצנגר תחת ההשפעה של סם אמת משרטט בפני השובים שלו איך בדיוק הוא הולך להשתחרר, לדקור את המענה שלו באמצעות סכין ולהשתמש בו כמגן אנושי. בשנים האחרונות לאחר 9/11 נחשף העולם (וגם עולם הקולנוע) לסצינות קשות הרבה יותר. אם פעם היינו מדברים על מעונה חתיך גם קצת דם על הגבה, היום אנחנו מדברים על סצינות עינוי קשות שמלוות בעינוי פסיכולוגי. למשל – הטבעה, או נעילה בתוך תא עם מוזיקה 24/7 ואור שלא כבה לעולם. ומה שהסרט הזה מוכיח (וכולנו ידענו עמוק בלב) – זה די אמיתי.

החצי השני של הסרט מספר כיצד הפכו העינויים לכלי לגיטימי בידי הממשלה כדי למנוע פיגועים ולחלץ מידע מידי אויבים כאלה ואחרים. הוא מראה כיצד בכלא הידוע ב-גוואנטאמו קיים ליווי פסיכלוגי צמוד של פסיכיאטרים שמטרתם היא – לפצח את המוח האנושי או אם ננסח מחדש – לשבור אותו. אחת הסצינות הזכורות ביותר מהז'אנר הזה הוא בסרט "שעת האפס", שבו מוצא האסיר מתוך ארון שלא גדול ממנו בהרבה כדי לעבור הטבעה, לשתות מיץ תפוזים (שוטר טוב/שוטר רע) ולחזור חזרה לארון הזה לעוד זמן לא ידוע. תוך כדי חזרתו לארון הוא תופס את פיסת האנושיות היחידה שיש לו ומחבק אותה כאילו הייתה כל עולמו – בקבוק מיץ התפוזים שנתנו לו. למרות שהבחור הוא טרוריסט, אין איך לצפות בסצינה הזו ולא להתמלא רחמים על הבחור. חלקו השני של הסרט מביא למודעות את העינויים ככלי ל"פיצוח המחשבה" אבל מראה גם כיצד הפכה ידה של הממשלה לקלה על ההדק וכיצד אנשים עונו ונכלאו למשך שנים רבות (אפילו עשרות!) ושוחררו לאחר מכן ללא סיבה ממשית ומבלי שבאמת הואשמו בכלום.


המצולם בתמונה איננו רופא | באדיבות yes

משפט סיכום
מדובר בהחלט בסרט חשוב, אבל כזה הדורש סבלנות וכן רצון לחפור ולהתעמק בתוך נושא שלא תמיד נעים לחזות בו. אז אם יש לכם שעתיים ספייר ובא לכם להיכנס לעומקו של נושא לא פשוט בכלל – מוזמנים לצפות. הנאה חצי מובטחת.

בכורה היום (ראשון, ה-21.7), בשעה 22:00 ב-yes דוקו, ב-yesVOD וב-STINGTV.