"ארוחת הערב": הכל (כמעט) חוץ מארוחה

ארוחת הערב של אורן מוברמן מבוסס על ספרו המצליח של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, הנושא את אותו השם. הסרט מגיע לפסטיבל חיפה של השנה, בסוף ספטמבר, אבל קצת לפני זה הוא הופרש היישר לספריית ה-VOD של yes, לפני כשבוע ומהיום הוא כבר זמין לצפייה ישירה וגם כמובן בשירות ה-VOD. למה ל-VOD ולטלוויזיה ולא לסבב ביקורים בקולנוע המקומי, כאשר מדובר בבמאי מקומי שהשתמש בצוות הוליוודי וותיק ומרשים למדי? כי הסרט לוקח לא מעט אלמנטים מוצלחים שהספר התעכב עליהם, מערבב כמו חפיסת קלפים ומשליך הכל, כמו שהוא; מבולגן ולא קוהרנטי, אל תוך פניו של הצופה וגם כי המבקרים ברחבי העולם והציונים ממש לא מחמיאים, אז ייתכן שבפסטיבל הסרטים החיפאי תוכלו לראות את הסרט בפעם הראשונה והאחרונה על מסכי הקולנוע המקומי.


(בחייאת, ערב אחד בלי פוליטיקה. אכלת לי את הראש | באדיבות yes)

מוברמן מציץ על הנושא הרגיש עליו כתב קוך; הגנת הורים על ילדיהם באינסטקנט החייתי ביותר שניתן לחשוב עליו וההתלבטות בנוגע למה עושים ואיך עושים כאשר מגלים שהילדים שלכם עשו את הדבר הנורא מכל. מוברמן יכול היה לנהל את מרבית סרטו בחלל הלוחץ של המסעדה ויכול היה לעשות זאת טוב מכיוון שלרשותו עמד קאסט מוכשר ומוכח למדי, אבל הוא בחר לקחת את העלילה ולהתפזר איתה ללא מעט כיוונים וכאלו שלא בהכרח שופכים אור על הסיפור, אלא אולי רק על חלק מהדמויות. ישנה דמות אחת, עליה מדברים ללא הפסק וזוהי דמותו של מי שמסתמן כגיבור הראשי והוא פול לומן, המגולם על ידי סטיב קוגן ("פילומנה") ומוברמן לא מפספס אף הזדמנות להציג את דמותו של לומן כפסיכית ומטורללת על כל הראש.

הסרט משליך שתי משפחות לתוך קלחת שאף משפחה לא הייתה רוצה להיות מושלכת לתוכה. מערבולת רגשית שנוצרת בגלל בחירה רעה וזאת בלשון המעטה, של הצאצאים, אלו שהוריהם חשבו שגידלו למופת ונתנו להם את כל הכלים להיות נורמטיביים ועם זאת, בני העשירים כמו לא מעט בני עשירים בעולם, מוכיחים שכאשר החיים מסודרים וזורמים בכיוון שלך, כנראה שצריך עניין נוסף ממקורות אחרים וזאת כמובן בחסות הפריבילגיות הניתנות לבני טובים. השעמום מעביר שני נערים על דעתם, שניים שהם בני דודים לצמד אחים, אשר נושאים מטענים כבדים איש אל רעהו.


(אתה לא עושה לי התקף פסיכוטי שוב, כן? | באדיבות yes)

ריצ'ארד גיר מגלם פוליטיקאי משופשף שרץ למשרה בכירה ומנסה להעביר הצעת חוק חשובה ובשיא מסע הבחירות וגיוס הקולות להעברת הצעת החוק שלו הוא נאלץ להתמודד עם סיטואציה ששוברת את הכלים עבורו ועבור משפחתו, לצידו אשתו הצעירה, אותה מגלמת רבקה הול היפיפייה, שקולה נשמע בעיקר לקראת סוף הסרט ועד אז היא עסוקה בהחלפת מבטים מאוכזבים ורטינות בלתי פוסקות, אבל שום דבר לא משתווה לערימת הנרגנות הפסיכוטית, אותה מגלם קוגן, כאשר הוא נכנס לנעליו של פול; מרצה שכל טפחיו נחשפים לכל אורכו ורוחבו של הסרט ואין כמעט פרט שלא מתגלה עם התקדמות הסרט אודותיו. לורה ליני מגלמת את אשתו, המוצגת בתור לביאה נאמנה, השומרת על התא המשפחתי ובעיקר על הגור הסורר.

כל ארבעת הדמויות מופיעות בסרט המחולק לפי שלבי הארוחה, כאשר בכל שלב של הארוחה מגיש רב המלצרים (המגולם על ידי מייקל צ'רנוס, בתפקיד נהדר) את המנות הפלצניות וזוכה למנעד תגובות רחב, המייצג גם את מפלס העצבים של הדמויות וכמובן בעיקר את מפלס העצבים של פול, אשר עולה על גדותיו וממאן להירגע, בעיקר מהיחס בין בני משפחתו אליו וקצת פחות מוטרד מהטיפול בפשע שבנו ביצע וכיצד צריך להיחלץ מהבור העמוק אליו המשפחות נפלו בעל כורחן. הבעיות המוסריות עולות קצת לקראת סוף הסרט, אבל זה מרגיש כמעט מאוחר מדי ומעט מדי.


(אנחנו נדבר על הפיל בחדר?! מי שם טיפ וכמה? | באדיבות yes)

מוברמן היה צריך מיקוד מלא בסיפורם של שני הנערים והלבטים של שני זוגות ההורים, אבל הוא בוחר לטשטש לא מעט עם סיפורי פלאשבקים, שבמקום למקד את הצופה מפזרים אותו ובעיקר מתמקדים במחלתו הנפשית של האב ואולי מנסים לייצר את ההכנה לקהות שיניו של הבן. המיקוד המוגזם באב, דרך סיקוונסים כיתתיים, מלחמתיים ודרך עימותים בלתי פוסקים עם אחיו, מהעבר, מההווה ואם היה מתאפשר למוברמן היה גם מנסה לחזות עימותים עתידיים בין השניים, שחגים במעגל בלתי פוסק של ניסיונות שיחה, שלא צולחים בגלל שכל אחד מהם זקוק לאוויר מהשני.

המיקוד בנערים הוא כמעט זניח, הפשע הנוראי שהם ביצעו מתגלה לאיטו ומרוב פלאשבקים וזינוקים בין זמנים ובין נושאים כמעט בלתי אפשרי להבין מי בסוד העניינים ועבור מי גלויים הפרטים באופן מלא או מחצית מהם. מוברבמן כל כך עסוק בבניית הדמויות, עד שהעלילה המרכזית נראית כמו הדבר המשני, כאשר כולם הם בבחינת רקע לדמותו המשוסעת והזקוקה לטיפוח תמידי של פול לומן, אותו מגלם קוגן באופן אמביוולנטי. ישנו עומס פרטים קטנים שמנסים לרמוז על תמונה גדולה מדי, אבל באמת שהנושא המרכזי אמור להספיק בשביל לטלטל את הצופה, כאשר ההתלבטות המרכזית היא בנוגע לדרכי הפעולה בנוגע לילדים וכיצד כל הורה רואה את ילדיו ואת הדרך שלו לתרגם את המצב הנוראי לכדי דרך פעולה.


(נחשו מה אני הולך להדליק? | באדיבות yes)

משפט על הסרט:
כל כך חבל שמוברמן מפספס הזדמנות לאמירה רצינית בסרט ובהוליווד עם סרט שהאפקט שלו על הצופה יכול להיות הרבה יותר חזק מהצגת הנושא המרכזי כאגבי וכרקעי לדמות אחת.

משפט על הבמאי:
הקריירה של מוברמן בתור במאי הוליוודי מתקשה להמריא וכך קורה שריצ'ארד גיר לוקח אותו איתו למסלול ההתנגשות הקרייריסטי בו הוא נמצא. התחלת קריירת הבימוי של מוברמן הייתה מבטיחה הרבה יותר, אבל ההמשך נחלש. בדיוק כמו הסרט הנוכחי שלא זכה להרבה אהבה שם בחוץ.

משפט על השחקנים:
ריצ'ארד גיר בתפקיד סביר ובנאלי למדי וכמעט לא מורגש או משפיע על הסרט באופן משמעותי אמיתי. לורה ליני נעה במנעד בין כלום לעוצמתיות, רבקה הול קצת אובר דרמטית ורק קוגן ממש מרשה לעצמו להתפרע ולא תמיד זה עובד לו, כאשר חלק מהזמן הוא מרגיש מופרז וחלק מהזמן אמין למדי.

משפט על אורך הסרט:
מרגיש קצת מוגזם למרוח את הסרט לכיוון השעתיים ובאורך הזמן הזה מוברמן מחליט לפרגן לגודש עלילתי מיותר, להתפזר ולאבד כיוון.

בכורה ארצית – רק ב-yes,
זמין לצפייה בספריית "24/7 סרטים חינם" ב-yesVOD.
ועולה היום (שלישי ה-21.8) בשעה 22:00 בערוץ yes3.