"מעשה פלאים": פלאי קלעים

שני סיפורים של בריאן סלזניק הפכו לסרטים. זהו הסיפור השני, כאשר הסיפור הראשון היה "הוגו", סרט שהיה עטוף בקסם ילדותי טהור, אותו תרגם סקורסזה לסרט עמוס באהבה לקולנוע. הפעם ספרו של סלזניק מתורגם על ידי במאי קצת פחות מוכר מסקורסזה, אבל בכל זאת אחד שביים סרט או שניים גדולים בחייו, טוד היינס הוא הבמאי שהיה אחראי לסרטים נהדרים כמו: "הרחק מגן עדן", "אני לא שם" ו"קרול" ועכשיו הוא אחראי ליצירה הנפלאה והמאתגרת הזו. יצירה הכוללת בתוכה עלילה כפולה, אלמנטים סוגתיים שכוללים בתוכם הצדעה ארוכה והומאז' מרשים לסרטים אילמים, כאשר תוכנם גם תורם ליצירתיות העלילתית של סרטו החדש של היינס.
 
גם הסרט הנוכחי כולל בתוכו שני כוכבים ילדים, שכנראה יהפכו לכוכבים גדולים, שהסרט הזה יהיה נקודת ציון בדרכם הארוכה אל עבר הפסגה. אם ב"הוגו" כיכבו קלואי גרייס מורץ ואסא באטרפילד המעט מוכרים (וכיום הרבה יותר מוכרים), הרי שעכשיו זהו תורם של אוקס פייגלי ("חברי הדרקון אליוט" ו"חובשת קרבית") ומיליסנט סימונדס (אשר מככבת בסרט האימה המצליח, שעלה בתחילת אפריל לאקרנים - "מקום שקט"), שבהחלט מצדיקים את מעמדם בתור ילדים-כוכבים, כאשר הסרט נשען עליהם באופן אבסולוטי ומשתמש רק מדי פעם בניסיונם של ג'וליאן מור, טום נונאן ואפילו עשר שניות מזמנה של מישל וויליאמס (שנמצאת בעיקר בשביל לקדם מכירות, כי בסרט היא נוכחת-נפקדת בעיקר, עם תפקיד שהוא קצת פחות מצנוע).
 

(מי שבא לסרט, מקבל ספרון תלת מימד מתנה | באדיבות בתי קולנוע לב)

הסרט נפתח בסיוט של בן (פייגלי), אשר בחלומו רודפים אחריו זאבים בשלג והוא מתעורר בבהלה, למה שנראה כמו סיטואציית שגרה לא פשוטה. הוא אינו גר כילד רגיל בבית הוריו, בן גר אצל הדודה והדוד,ללא אמו שנהרגה בתאונת דרכים וללא אביו, אותו לא הכיר מעולם וגם כאשר ניסה לדבר עליו, האם גוננה ועברה נושא בחוסר אלגנטיות משווע. בן חובב כוכבים, חולמני ושטוף געגועים לאמו, מנצל מצב ביזארי, במסגרתו הוא נפגע ממכת ברק ומתחרש, על מנת לנתב את מסלול חייו על דרך החיפושים, בכדי לנסות להבין ולהגיע לרמזים או למציאת אביו וגורלו. בזמן שבן פותח את תחילת מסעו, בשנת 1977, עלילה חדשה נפתחת במקביל לנגד עיניי הצופה ומתרחשת חמישים שנים אחורה.
 
בשנת 1927 רוז החירשת מתמודדת עם אביה הקשוח ומנסה להגיע, במסע משלה, אל כיוון שחקנית קולנוע נערצת. היא חובבת קולנוע מושבעת (מישהו נזכר עכשיו ב"הוגו"?) ומיואשת מהחיים לצד אביה, היא מחפשת לברוח ולפגוש את כוכבת הקולנוע הנערצת עליה וכן, מעל הכל, החירשות שלה היא הקו העלילתי שהולך ומתחבר אל העלילה המרכזית של בן. רק שבעלילתה של רוז, החירשות מגיעה לידי ביטוי בדרך קולנועית אומנותית, כאשר היא והצופים עוברים את אותה כברת דרך חרשית (רק שעבור הצופים החוויה המוזיקלית מהנה הרבה יותר). רוז חובבת קולנוע בעידן הסרטים האילמים וכל עלילתה מסופרת בדיוק כמו סרט אילם - בשחור לבן ועם מוזיקה מצורפת.
 

(ואם תחפש ממש טוב, אז תמצא אוצר גדול, יאללה, רוץ! | באדיבות בתי קולנוע לב)

הקו העלילתי של רוז, המלווה בהומאז' ארוך אחד לז'אנר הסרטים הקולנועיים הישנים, הוא קו עלילתי מרתק וראוי להערצה ולו משום התעוזה לספר את הסיפור בדרך שכבר התרחקה מאוד מהשגרה. היינס וסלזניק (שגם כתב את התסריט עבור הסרט, מעבר לסיפור המקורי) גורמים לעלילות להתכתב אחת עם השנייה, גם בערך וגם בדיוק, בכל הנוגע לשני לוקיישנים מרכזיים בסרט: מוזיאן הטבע וחנות הספרים "ווסטסיידר", שם מתגלים לא מעט אלמנטים משותפים לשני גיבורי הסרט ושם הסרט הופך לעיתים אילם לחלוטין, כאשר עלילתה של רוז מוצגת גם ללא כתוביות או תרגום לשפת הסימנים והקהל צריך להתבסס על אינטלגנציה וקריאת שפתיים, כאשר הקול חוזר ההבנה המחודדת יותר שבה עימו, אבל בדקות העמומות נעוץ הברק שבתוכניתו של היינס, שדורש מהקהל שלו קצת יותר.
 
הגיבורים של הסרט מנסים להתבטא, אבל גם מי שיודע שהם חירשים שוכח לעיתים את עובדת חירשותם ומעשה הפלאים המרכזי של הסרט הולך ומתחלק לכמה מעשים, כאשר הראשי בהם הוא העריכה המקבילה והרודפת של היינס, שמיטיב להתמצא בכלים הקולנועיים, אשר לרשותו ויוצר תמהיל מרתק בין ישן וחדש, עד לכדי מפגש שמטעמי ספויילרים אסור לספר על תוכנו. גם סיום הסרט וההתרה המקבלת את פניו עושים לו חסד, על אף כיוונים עלילתיים ברורים למדי. הקסם שפיזר סלזניק אצל "הוגו" והאהבה לקולנוע נשמרים ונותר מהם לא מעט עבור הסרט הנוכחי, דרך בימוי מהוקצע וביצוע מרגש למדי.
 

(ופה, בצינוק, גרתי בשנתיים האחרונות | באדיבות בתי קולנוע לב)

משפט על הסרט:
ניסוי מוצלח בסינכרון בין סגנונות קולנועיים בתוך סרט אחד. שני שחקנים ילדים מוצלחים ובימוי נהדר, בסרט שאי אפשר שלא לחבב ואי אפשר שלא להנות ממנו, על אף סירבול עלילתי מסוים בחלקי הסרט.
 
משפט על הבמאי:
טוד היינס כבר עשה דבר או שניים בקולנוע, אבל הפעם הוא מתמקד באמצעים ומבעים קולנועיים, כאשר הוא רותם אל יכולת שחקניו דרך מחוות לקולנוע קלאסי, בכל הנוגע למוזיקה ותמונה. מסנכרן נהדר בין העלילות ובהחלט מצטיין בכל הנוגע לניואנסים הקטנים של הסרט. נהדר.
 
משפט על השחקנים:
אוקס פייגלי כבר "וותיק" ביחס לסימונדס מחוסרת הפז"ם הקולנועי, לה זהו סרט ראשון (יצא בחו"ל בשנה שעברה). ג'וליאן מור בתפקיד כפול וטוב וכמעט ללא מילים. מישל וויליאמס כמעט ולא כאן ואין צורך בה, בעיקר לנוכח עבודתם הנהדרת של השחקנים הצעירים.
 
משפט על אורך הסרט:
כמעט שעתיים שמרביתן חולפות ביעף, אך ישנם כמה קטעי ורגעי התשה שכנראה עדיף אם היו מתקצרים והיו תורמים לעירנות טוטאלית במהלך הסרט.