"להתראות שם למעלה": בהנאה צרופה ולסת שמוטה

זה יכול היה להיות סרט מלחמה נהדר, אבל פייר למטרה, כותב הרומן עליו מבוסס הסרט, רצה להעניק לקוראיו (ובהמשך דופונטל לצופיו) את האפשרות להתמודד עם אירועים פוסט טראומטיים, פוסט מלחמתיים ולהציג את הדרמה (וגם הקומדיה ולא מעט) של גיבוריו הראשיים. הרומן של למטרה איבד לא מעט אלמנטים ותכנים, אבל קיבל גם לא מעט בחזרה מאת כותב, במאי וכוכב הסרט: אלברט דופונטול.


(טוב, תן דירוג למסיכה מ-1 עד 10 | צילום: IMDB)

דופונטול מגלם את אלבר מילאר, מנהל חשבונות וחייל בסביבות גיל הארבעים, שנקלע בעל כורחו למלחמת העולם הראשונה ומצא את עצמו בשדה הקרב משום מקום, עצר את חייו ואולץ לחוות את המלחמה מקרוב. בסיקוונס הפתיחה אפשר לחשוב לשנייה שנזרקנו לסיקוונס המקביל מ"רצח באוריינט אקספרס" ואכן, כמו ב"רצח..." הגיבור המשופם, אליו פונים המארחים מבקש ביצה...לא, כאן לא הייתה ביצה, אלא חקירה ופה נגמר הדימיון בין שני הסרטים, כאשר הסרט הנוכחי פותח את העלילה במרוקו (בניגוד לירושלים ב"רצח"...).

מילאר נחקר על ידי קצין משטרה ונאלץ לגולל את הרפתקאותיו וסיפור היכרותו עם אדוארד פריקור (נהואל פרז ביסקיאר המוכשר), צייר מוכשר אשר ישב איתו בשוחות והסתדר עם מילאר המבוגר ממנו. דופונטל לוקח את הצופים (ואת עצמו) לכיוון השוחות של מלחמת העולם הראשונה לאחד הסיקוונסים המרשימים שבסרט, סיקוונס מלחמתי משדה הקרב, שיקשור בעל כורחם את מילאר ופריקור להמשך דרכם המשותפת והבלתי נפרדת בסרט. התיאור משדה הקרב מרעיש עולמות, מרשים ומכניס את הצופה לסרט עם סצנות מרשימות וגראפיות משדה הקרב ועוד סצנת הצלה מרשימה בעזרתו של סוס.

הסיקוונס המכונן של הלחימה בשוחות מהווה סיפור רקע והקדמה לסרט כולו, הוא רק מנוע עלילתי ורקע להיכרות בין שני גיבורי הסרט הנפלאים. אה... כן וגם תהיה שם היכרות עם הפרוטוגוניסט שהולך לרדוף אותם עד לרגע האחרון - מפקדם משדה הקרב, קפטן פראדל, שהוא חתיכת סאדיסט מעוות עם רצון לראות דם וכסף נשפכים מבין ידיו המוחצות. בשדה הקרב הוא כבר מסומן בתור האיש הרע של הסיפור ובאופן די מפתיע הוא ממשיך איתם לכל אורך הדרך, מלווה את עלילת השניים עם צל כבד, מאיים ומשופם (גם כן, כי מי לא הסתובב עם שפמפם מטופח באותם הזמנים?).


(אז נתראה גם בהמשך הסרט | צילום: IMDB)

הסרט מתאר את שותפות גורל בין חייל פגוע לבין החייל שאת חייו הוא הציל ובעצם לוקח פנייה חדה במה שהתחיל בתור סרט מלחמה מובהק, אל עבר ההתמודדות עם ההלם משדה הקרב, החיים אחרי שהצבא לקח את כל מה שהיה טוב באדם והשאיר קליפה ריקה וחסרת תועלת למדינה. הסרט מביא שני קווים של רעיונות כיצד לוחמים וותיקים מוצאים את הדרך הצינית לתעל את צלקות המלחמה לכדי מיקסום הרווח עבורם, גם על חשבון היושרה, ככל שהדבר נוגע לייאוש מאפשרות רווח ישרה.

העלילה מתמקדת בהמשך הדרך המשותפת של שני החיילים שנפלטים משדה הקרב וכיצד הם מנסים לתעל את צלקות המלחמה לטובתם האישית, בעזרת מעשה תרמית גרנדיוזי, שיניב רווחים לכיסם, גם אם זה אומר להונות את הציבור ואת היושבים בעמדות המפתח. באותו הזמן הנמסיס של השניים מפתח תרמית פרטית משל עצמו על מנת להרוויח באופן ציני ממותם של חיילים, קורבנות המלחמה ושתי העלילות עתידות להיקשר זו בזו בעזרת דמות מפתח משותפת עבור שני צידי המתרס.

קשה לשים את האצבע בצורה מדויקת על האופן שבו דופונטל יצר יצירה שפשוט כיף לצפות בה בקולנוע. הוא ממש לא לקח את הסרט אל מחוץ לכותלי המציאות, אלא בנה מציאות שרוצה להיות חלופית, מציאות גרוטסקית בתוך עולם מבעבע. התמודדות עם הקשיים בדרכים הכי לא צפויות והכל בזכות דמותו המרתקת של פריקור, שמאבד את לסתו, אך לא מאבד את חוש ההומור והיצירתיות המופלאה שלו, וכן, לאומנות יש כאן חלק גדול מהקסם של סרטו של דופונטל.


(היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה? | צילום: IMDB)

פריקור יוצר את דרכו חזרה לחיים וקורע את הקשיים דרך ריבוי המסיכות שהוא מייצר לעצמו, על מנת להצליח להתמודד עם חייו החדשים. לכל מסיכה יש משמעות וכל מסיכה היא השקפתו של האומן על המציאות הנוכחית, היא מייצגת את מצב רוחו ואת רוח השטות בה הוא מצוי וכל מסיכה מעודדת אותו ליצור ולנסות להציל את שבר הכלי שהיה בבית החולים שלאחר המלחמה. החן והיופי, איתם מתמודדת דמותו של פריקור עם מציאותו החדשה הם אלו שהופכים את הסרט לכל כך מהנה ועוזרים לצופה להתחבר בצורה חד משמעית עם הסרט.

ססיל קרצ'מר, יוצרת המסיכות, סיפרה שאת המסיכה הראשונה הכינו במשך חודשיים ואת שאר המסיכות הכינו שלושה אנשים במשך 120 ימי עבודה. אין ספק, שההשקעה השתלמה ובגדול, המסיכות מובילות את הסרט ובהחלט מאפשרות לצופה להביט אל תוך נבכי נשמתו של גיבור המשנה, פריקור, שבהיעדר הבעת פנים אמיתית, מביע את כל רגשותיו דרך המסיכות, אותן יצר. לכל מסיכה יש אופי ואישיות משלו, אבל הן קורמות עור, גידים וחיים משלהן, כאשר הן מתממשקות אל המפעיל שלהן.

הסרט מציג מנעד רחב של ז'אנרים דרמטיים, החל מסרט מלחמה, דרך מסע של חברים, שגורלם נקשר עקב אותה מלחמה וכלה בסרט המציג מערכת יחסים סבוכה בין אב לבן, שמקבלת תפנית עלילתית קצת בנויה מדי וקלושה למדי, אבל לא כזו שעשויה לגרוע במאומה מההנאה הצרופה שקיימת בסרט וכמובן אי אפשר להתעלם לשנייה מהז'אנר הקומי, בסגנון הצרפתי המעודן, שמשתחל בכל הזדמנות אפשרית בשביל להוות פאוזה ראויה לרגעים דרמטיים וכבדים.


(האב והנבל, תוכלו לנחש מי זה מי? | צילום: IMDB)

משפט על הסרט:
לא הייתם מאמינים שסרט על מלחמת העולם הראשונה יוכל להיצבע בכל כך הרבה צבעים שונים מאפור, אדום ושחור וזהו בדיוק סוד הקסם של הסרט הנפלא הזה, שבעזרת עלילה קלילה, קולחת ומעניינת הופך נושאים כבדים (כמו הפציעה של פריקור) לרכבת הרים רגשית וסוחפת.

משפט על הבמאי:
דופונטל עשה בסרט אחד מה שבמאים ושחקנים מסוימים לא מצליחים להרכיב במשך קריירה שלמה בנפרד והוא עשה הכל בהצטיינות. ביים סרט נהדר, בו הוא היה הכוכב הראשי והמשכנע עד מאוד והצליח לשמור על אמינות למקור בעזרת תסריט נהדר, עליו גם היה אחראי.

משפט(ים) על השחקנים:
אלברט דופונטל בהחלט כבר קיבל אות לשבח גם בתחום המשחק בפסקה הקודמת ולכן צריך להתמקד בשאר - נהואל פרז ביסקיאר בעיקר נוהם במהלך הסרט, אבל הוא לא צריך לעשות יותר מזה, כיוון שמימיקת הגוף וחצי הפנים שלו מספרות את סיפור דמותו בצורה המשכנעת ביותר שקיימת. לורן לאפיט יוצר את אחת מהדמויות המקאבריות, המרושעות והמגוכחות שנראו בשנים האחרונות בעזרת משחק מוקפד ומשובח וגם נילס ארסטרופ הוותיק ("ליד הים" ו"הפרפר ופעמון הצלילה") ומלאני תיירי הצעירה ("יום מושלם" ו"משפט האפס") מהווים עוגנים נהדרים בעזרת דמויות אמינות ותצוגות משחק נפלאות.

משפט על אורך הסרט:
שעתיים של הנאה צרופה, של קולנוע קלאסי וטהור ושל תצוגות משחק נפלאות ודימיון נפלא שהופך למציאות קולנועית פנטסטית.