"נרקוס" 3: בדרך למקסיקו עוצרים בקאלי

לא באמת היו ברירות עודפות לעורכי הסדרה, לאחר שהמציאות הכתיבה את מותו של האיש שעליו, כביכול, נכתבה הסדרה. ברגע שחאבייר פנייה נשאל, בתום העונה השנייה, מה הוא יודע על אנשי קרטל קאלי, אפשר היה להריח בדיוק את ריח אבקת הקוקאין מנשב לו אל עבר עונה נוספת, עליה תמשול רביעיית קאלי, שאולי קצת ירדה מתחת לרדאר בו שלט בדומיננטיות פבלו אסקובר, אבל הרביעייה הזו הייתה זו שבעצם עזרה להדיח את פבלו מכס מלכותו ולהפוך בזמן קצר מאוד לקרטל המוביל בעולם ואחראי על כ-80 אחוז מייצור הקוקאין העולמי ועל הדרך לקחה לעצמה גם נתח משלה בסדרת המופת שניפקה נטפליקס.

למרות שקאלי תפסה את השלטון, בכל אספקט אפשרי, יוצרי הסדרה עדיין מייצרים סביב הקרטל החדש הרגשה של שווי פחות, מרודד ונמוך יחסית לקרנו הגבוהה של פאבלו אסקובר ועם זאת וחרף העובדה שאנשיה של קאלי נראים הרבה פחות מפחידים מאסקובר, יוצרי הסדרה מנסים לבנות שלם גדול מסך חלקיו, על מנת שכל אחד מחברי הרביעייה יקבל נתח משלו וינסה לעזור להרכיב היטב את הפאזל שבזמנו היה פאזל של חתיכה אחת בשם פבלו. הסדרה עצמה מנתבת את הצופים לאיטם להתמכרות מחודשת וגורמת לצופים לגלות בצורה מהירה ואינטנסיבית יותר את קטעי האקשן והמתח הבלתי נגמרים, שסבבו סביב חבריה המרכזיים של רביעיית הג'נטלמנים של קאלי.


(העונה הזו אני אהיה הקול בראש שלכם)

הניתוק הראשוני משתי העונות המפורטות של אסקובר וסיפורו המרתק, מתרחש כבר עם נעימת הפתיחה. הנעימה בה התרגלנו לראות את קטעי הארכיון של פבלו, שם הוא התערבב עם בני עמו. באותה הנעימה הורגלנו לראות את הזברות מזנקות להן בערבות הפתוחות ורצות להן בחופשיות ובעונה השלישית כל זה נגמר. אין פבלו, אין זברות וגם כמה דקות אחרי כן לא מופיע פבלו, את מקומו מחליף חילברטו רודרגיז בתור התחלה, אדם נהנתן, הרודף אחרי המנהיגים של משתפי הפעולה עימו - כלומר, אנשים בני מעמד הצווארון הלבן.

בניגוד לפאבלו המשפחתי, גיבור העם, האלים וחסר הרחמים ועם זאת בעל הרגישות היתרה, האחים רודריגז ושותפיהם מביאים משהו אחר לשולחן. האלימות קיימת, אבל כמובן לא אצל כל חבריי הרביעייה, כל אחד הוא אור קטן וכולם הם זרקור איתן. חילברטו רודריגז (דמיאן אלקזר) הוא פוליטיקאי בחסד, איש החברה הגבוהה וכזה שלא מאמין באלימות ומוביל את תוכנית הכניעה המסודרת של הקרטל, מה שישמור על הונם ועל ישבנם מחוץ לבית הכלא. אחיו מיגל (פרנסיסקו דניס) הוא ההפך המוחלט. אדם שאוהב את פרטיותו ומנסה להתרחק מאור הזרקורים, אבל תדליקו אותו ותראו אותו מתקרב להפוך לסוג של פאבלו - רוצח שקט עם התפרצויות. את פאצ'ו הררה (אלברטו אמן) וצ'פה סנטקרוז (פפה רפזוטה) מגלים לגבול ארצות הברית ומקסיקו, אבל הם בהחלט מייצגים נאמנה את הצד הפסיכוטי ובעל השליטה המינימאלית בטמפרמנט. הם אלו שמסובבים את הסיפור האלים בחזרה ביתר שאת לגבולות קולומביה והקרטלים.


(אז אתה בעצם אומר שלא סביר להניח שאפרוש מהקרטל בקרוב, אה?)

הדומיננטיות של ואגנר מורה, בתצוגת המשחק המופתית שלו בתור פאבלו אסקובר בהחלט חסרה, כיוון שהוא היה הדבר המושלם והשלם, אבל אין ספק שהפסיפס האנושי שמורכב מרביעיית קאלי וחורחה סלסדו (מתיאס וארלה המצוין), שהוא בפני עצמו דמות מעניינת שלא היה דומה לה בשתי העונות הראשונות. אין ספק שלמרות קשיים בהתנעה הצוות החדש בחיזוק פנייה הוותיק (פדרו פסקל הנפלא) מינוס מרפי ופלוס פייסטל (מייקל סטאל-דוד) ו-ואן נס (מאט ווילן), עושה את העבודה וצולח את האתגר הקשה שהוצב ליוצרי הסדרה בתום עונה שנייה, בה איבדו את הדמות המרכזית שלהם, מכורח המציאות. ברגע שירד המסך על העונה השנייה, הפכה "נרקוס" למן סדרת אנתולוגיה, שכמעט לא מתבססת על צוות קבוע ועלילה קבועה (למרות שסיפור המסגרת די חוזר על עצמו) ועם זאת הסדרה הצליחה במבחן העונה הראשונה ללא פבלו ועשתה זאת עם הקפדה על כל המאפיינים הייחודיים שלה מהעונות הקודמות.

מרפי וקולו, אשר ליווה ב-ווייס אובר את מרבית השלבים של הסדרה, עברו ופסו להם מהסדרה מי שהחליף באופן מוחלט את מרפי היה השותף חתום ההבעה חאבייר פנייה, גם בתור הנרייטור של הסדרה. אין העובדה הזו משנה את אופיו של האיש, אשר ייחודו היה באי היכולת שלו להיקשר לשום אדם בצורה שתגרום לו לומר את המילה "מיסוד" מבלי להקיא שיירי בירה וטבק. הצד של מרפי בעלילה (כלומר, האנטיתזה לפנייה הסולידי) דווקא מוצג דרך הצד השני, של נציג מארגון הקרטל של קאלי, דרך חורחה סלסדו, שמכניס את אלמנט המשפחה והניסיון לגונן עליה. סלסדו הוא דמות שמוסיפה לעלילה הרבה אנושיות וכל אפקט צידי של המתח בעונה הנוכחית משתייך באופן כזה או אחר לסיפורו של סלסדו.


(פאצ'ו הררה. מעט מדי ו... מעט מדי...)

לבסוף חותמת את העסק גם דינמיקה מסוימת בין האחים רודריגז, שממשיכים קו ישיר שמנחיתות סדרות הטלוויזיה הגדולות על צופיהם. אחרי "סמוך על סול" והעונה האחרונה של "פארגו" מצטרפת גם "נרקוס" לעגלת האחים בעלי מערכת היחסים הסבוכה (בשלבים מסוימים מאוד של העונה) וגם כאן התבנית של אחים דומיננטיים, שאופיים נמצא לעיתים במסלול התנגשות, עובדת היטב ומוסיפה עניין עלילתי. מיגל רודריגז הופך לקראת סוף העונה למשהו שיכול היה להידמות לפבלו במהלך הדרך. פאצ'ו שהוא אחת הדמויות המרתקות, הדומיננטיות והמבעיתות שמזכיר את ימי עונות 1-2, מקבל מעט מדי זמן מסך וגם כאשר זה מגיע, זה מרגיש שהרכבת איחרה וברחה לצופים ועם זאת העונה לא מותירה אותנו עם געגוע עז לאסקובר מכיוון שהיא מצליחה למלא את מרבית החלל שהותיר המשופם, הכרסתן והפסיכופט.

ההימור המטורף שהימרו יוצריה של הסדרה השתלם ובגדול. הפרידה מהדומיננטיות של ואגנר מורה הייתה קשה, אבל הייתה לנו שנה שלמה להפנים שהוא לא חוזר ומי שהגיעו במקומו בהחלט מילאו את החלל במשותף. האם פנייה יחזור לעונה נוספת, איך יהיה המעבר למקסיקו (אנחנו מבינים רמזים עבים כמו פיל)? וכמה עונות נוספות מתכננים עבורנו יוצרי הסדרה שבהחלט הצליחו עד עכשיו להיכנס לעובי הקורה של שניים מהגדולים שבקרטלים הקולומביאניים (והעולמיים) והפעם עשו זאת רק בעונה אחת, מרוכזת ומשובחת. אין ספק שמרכז הכובד של הסחר בסמים כבר נמצא תקופה ארוכה במקסיקו ועל כן הסדרה מאותתת על כך גם במהלך העונה וגם בסופה והשאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם המעבר למקסיקו יהיה חלק כמו המעבר מאסקובר לרביעיית קאלי. ההימור הבטוח הוא שכנראה שגם המעבר הזה יהיה חלק ויבטיח עונה נוספת של מתח, קצב ואיכויות שכבר הכרנו בשלושת העונות הראשונות של "נרקוס".