"חולי אהבה": בזמן שישנת פגשתי את ההורים

קומיל נאנג'אני מגלם את קומיל נאנג'אני. זה בערך מה שיתפוס את עיניכם בדקות הראשונות של הסרט. עכשיו השאלה המרכזית שנשאלת בעקבות המידע הזה שנופל עליכם ממש עם תחילת הקרדיטים בתחילת הסרט היא מי הוא בכלל האיש הזה? מי הוא קומיל נאנג'אני ולמה הוא כל כך חשוב בשביל לייצר סרט על עצמו? הוא בדיוק הדמות ההיא שאתם נזכרים בה, כאשר אתם רואים אותו בתפקיד קומי קטן בקומדייה פרועה, בדרך כלל או בסדרות טלוויזיה (כנראה יותר ב"עמק הסיליקון" מאשר בסדרות אחרות) ולמה לעזאזל הפקיסטני החביב והמחויך הזה מתחיל לספר לנו כל מיני עובדות לא מעניינות על פקיסטן ועל עצמו בסרט שאמור להיות קומדיה רומנטית בין גזעית (ככה בדיוק הובן מכל שניית טריילר שהתפרסמה)?

קומיל נאנג'אני מגלם את עצמו בסרט על ההיכרות שלו עם אשתו; אמילי גורדון, כאשר הוא מביא למסך תסריט שרק המציאות יכולה לכתוב באופן כל כך טוב ומרגש, כלומר, על פי ועל בסיס חוויה מהחיים האמיתיים עצמם. כמעט בלתי יאומן שהסיפור המסופר בסרט הוא אמיתי ובכל רגע נתון אפשר לדמיין שתסריטאי מוכשר בדה את השתלשלות האירועים ממוחו הקודח ולא התבסס על סיפור שאכן התרחש במציאות. איך אפשר להאמין ששני אנשים מתרבויות ורקעים שונים לחלוטין נפגשים, מתאהבים, נפרדים וחוזרים בחסות מחלה מסתורית, השולחת את אחד מבני הזוג לתרדמת יזומה (באישור בן הזוג השני). המציאות, לעיתים קרובות מאוד, מכתיבה את התסריטים הטובים ביותר, כך מסתבר ויותר מפעם אחת.


(נו, הצלחתי להטביע לך צוללת?)

לפני שקומיל הוא קומיקאי וסטנדאפיסט, הוא נהג מונית, אבל לפני הכל הוא פקיסטני גאה. הסיפור שלו מתחיל בתיאורים אודות החיים בפקיסטן, משם הוא נודד אל חייו העכשוויים, אשר מתנהלים קצת מחוץ לבית אמא הפקסיטנית; הוא בדרן במועדונים קטנים בזמנו החופשי ומנסה להגשים חלום ילדות, אבל ביום יום הוא עובר בתור נהג מונית של ״אובר״. באחת מהופעותיו בלונדינית קטנה וחמודה (זואי קאזאן) זועקת לכיוונו בהתלהבות יתרה ומציתה רומן מקסים שלא הולך להתקבל בשקט בקרב המשפחה הפקיסטנית השמרנית של קומיל.

משפחתו מתכנסת לעיתים קרובות מאוד ובכל פעם אימו של קומיל מנסה את מזלה בשידוך לבנה, שלא שש להיענות לניסיונות השידוך, אך מהצד השני הוא גם לא רוצה להעציב את אימו ולבשר לה שהוא התקדם קצת מחוץ לפקיסטן ואל תוך ארצות הברית של שנות האלפיים המתקדמות. המשפחה הפקיסטנית של קומיל היא מקור בלתי נדלה לבדיחות פולקלור ואינספור חומרים להופעותיו מעל במות הסטנד אפ והוא ממש לא מתכוון לתת להם לתסכל אותו, בעודו זורם עם הרומן הנוכחי שמזדמן בדרכו.


(בוא קומיל, תראה מי הגיע בדלת. לא מכיר? תכיר!)

לא מעט מונטאז'ים רומנטיים של בני זוג מאוהבים עוברים יד ביד עם סרטי אימה טראשיים ברקע של כל סצנת אהבה בין בני הזוג ואז מגיע השבר. משבר האמונה בין השניים, נוכח הקושי של קומיל לספר לאימו שהוא יוצא עם אישה לבנה ולא מישהי מהקהילה שלו, שאימו מנסה לשדך עבורו השכם וערב. השבר הזה סוגר את הדלתות בפני בני הזוג והמקריות מאחדת אותם בחזרה ואז קורה משהו כמעט בלתי נתפס, כאשר קומיל מתחזק את אהבתו לאמילי דווקא שהיא נמצאת בתרדמת והוא נאלץ להתמודד עם הוריה (אותם לא הספיק לפגוש, כאשר יצא עם אמילי) כאשר הוא לבדו וללא עזרתה.

בזמן שאמילי מורדמת ומצבה משתפר ומדרדר כאחת, קומיל מרגיש חובה להיות בקרבתה אחרי שבעצם נתן את ההסכמה להרדים אותה על מנת להצילה, כאשר אין אף אחד קרוב אליה בסביבה. הוא קורא לאנשים הקרובים ביותר אליה, אותם פספס לפגוש כאשר היה מעורב במערכת יחסים - הוריה של אמילי. הסיטואציה הלא נעימה שנוצרת בין הוריה הלא מאוזנים בינם לבין עצמם, ללא שום קשר למצב ביתם ולבין קומיל, שרק סיים לא מזמן את מערכת היחסים עם אמילי, יוצרת סיטואציות מצחיקות, מביכות, אלגנטיות בקסם הקומי שלהם ובסופו של דבר גם יוצרת סיטואציות מרגשות.


(שחרר את היד ותביא לשתות)

מערכת היחסים שנבנית בין קומיל לבין הוריה של אמילי דווקא הולכת לפי הז'אנר של "פגוש את ההורים" ודומיהם, כאשר דמותה של אמילי היא בעלת נוכחות מצומצמת יותר מזו של קומיל והוריה של אמילי. ההתכה וחיזוק מערכת היחסים בין גורם א' לבין גורם ב' מתבצעת בעצם בין קומיל לבין ההורים של אמילי, כאשר אמילי מורדמת בבית החולים ונמצאת במצב סטטי לחלוטין. הערבוב האתני והמציאות היומיומית בה נמצאות הדמויות המרכזיות בסרט הם אלו שהופכים אותו לכל כך מוצלח ולשיחת היום בארצות הברית.

זוהי קומדיה שנונה, אינטליגנטית ומוצלחת, שמדברת על נושאים קצת שונים מאלו שעוטפים קומדיות רומנטיות ועצם ההעמקה במסגרת המשפחתית השונה בין שני הצדדים, עצם העובדה שהגיבורים הראשיים (במרבית שלבי הסרט) עשויים למלוק זה לזה את הראש בכל שלב מההיכרות המשותפת בינם ועצם העובדה שבסופו של דבר כל חלקיק מז'אנר זה או אחר יוצרים פסיפס שלם, מצחיק ושובה לב, היא זו שגורמת לסרט להיות כזה מוצלח על אף העובדה שהוא ביסודו עם סרט דרמה - רומנטית - קומית.


(מאמי, בסרט הבא מק'אבוי יגלם אותי, לא זואי)

משפט על הסרט:
לא הייתם מאמינים שקומדיה רומנטית תגרוף הצלחה גדולה כזו מהביקורות והצופים, אבל כנראה שהתבלין האתני והתרבותי הוסיף ובידל את הסרט בייחודיותו, מעבר לחוש ההומור החד והשנון שמאפיין את הסרט יותר מאחרים. התוצאה מוצלחת.

משפט על במאי הסרט:
מייקל שואוולטר לא רשם הישגים מרשימים מבחינת קולנוע עד כה ורק לאחרונה הפציע עם "שמי דוריס" החביב. כאן הוא מטביע חותם מורגש יותר בחסות חברת ההפקות של ג'וד אפאטו והשטאנץ המוצלח מהקומדיות של אפאטו עצמו, כאשר הוא מצליח לפסוע אל מחוץ לבועה המוגנת והלעוסה של הקומדיות רומנטיות.


(כן, בדיוק רציתי להגיד לך ששכחת לקחת עירית)

משפט על השחקנים:
נאנג'אני נהדר וכובש, ההומור שהוא מקרין הוא, כאמור, אפאטואי לגמרי ואת הקו הזה ממשיכים גם שחקני המשנה: זואי קאזאן, שהופכת להיות כוכבת של סרטים זהים למדי, הולי האנטר עם תפקיד ענק וקורע וריי רומנו, שברח מדמות המדבב סוף סוף ומדמותו בסדרה האלמותית ומתפקד בתור האבא הכי עדין שיש.

משפט על אורך הסרט:
אי שם ובאופן קבוע ורגיל, כחצי שעה לקראת הסוף, שוב חוזרת התחושה שהמטוס הזה דועך לאיטו לקראת הנחיתה ורק אז מבצע איזונים והתאמות. ממש חצי שעה מאולצת שמחלישה את הסרט הקליל עם אובר דרמה, שממילא כבר קיימת בד בבד בכל רגע קומי. שעתיים שהיו חייבות להתקצר.