"סאלח, פה זה ארץ ישראל": לכו והחכימו

סרטי דוקו כבר מזמן הוכיחו עצמם ובכל זאת, אין מספיק אנשים שצופים בהם וחבל. הסרט, "סאלח, פה זה ארץ ישראל", חובה לצפייה לאנשים שגרים בישראל בפרט ולאנשי הז'אנר בכלל.

במאי הסרט דוד דרעי בחר לקח אותנו יחד איתו למסע גילוי בו אנו מתוודעים יחד עם הוריו ואנשים שהוא גדל איתם בירוחם, מה באמת עמד מאחורי הרעיון של פיזור האוכלוסייה שנעשה בידי הנהגת מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים להקמתה.

אז נכון שזהו נושא טעון ואחד ששוחחו עליו לא מעט, זה לא אומר שלסרט הזה אין מה לחדש לכם, ההפך הוא הנכון. "סאלח, פה זה ארץ ישראל" מציג על המסך הגדול מסר חשוב באמצעות מסמכים שכבר אינם סודיים, בהם ניתן למצוא פרוטוקולים של הסוכנות היהודית המתעדים את הבחירה של משרד הקליטה ואת דברי ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, בצורה כזאת שתעורר בכם המון רגשות.


(הבמאי דוד דרעי יצר סרט חשוב, מטלטל וכזה שישנה אתכם | צילום: רועי ברקוביץ)

דרעי מביא אלינו סרט שבוצע עבורו תחקיר מעמיק אודות המתווה שבחרה במודע הנהגת המדינה דאז. מתווה שדאג לשכנע את העולים החדשים ממרוקו, להגיע תחת מסווה של שקרים לעיירות פיתוח כאלה ואחרות והותיר אותם שם חסרי כל וחסרי אונים. עיירות הפיתוח שקמו, נבחרו ככאלה במקומות אסטרטגיים שבחר הצבא והפך את העולים החדשים לקו הגנה אנושי מבלי שידעו. עולים אלו נקראו בפרוטוקולים בעלי "רמה חברתית פחותה, אוכלוסייה בעלת מטען רעיוני דל" ועוד - זהו הציטוט הכי עדין שהוצאתי משם.

דרעי הוא במאי דוקו ידוע ונושאים אלה אינם זרים לו. אם תפשפשו בהיסטוריה הקולנועית שלו תמצאו בין היתר, את "עכשיו תורי" ו-"חתה יסבח סבח". שני סרטים גם כן על ירוחם בצורה כזאת או אחרת ועליהם הוא קיבל ביקורת ותגובות מרגשות בו זמנית. אני צופה שהוא יקבל את אותן התגובות כשהסרט סאלח יופץ בארץ בצורה מסחרית כבר בשבועות הקרובים.

אם תחפשו את ירוחם ברשת, לא תמצאו מילה על מה שבאמת היה שם, גם אם תשאלו את ילדכם מה הם לומדים בבית ספר, תקבלו את אותה התשובה. האמת נמצאת בסרטים מהסוג הזה ומאנשים מהסוג של דרעי, כאלה המתעלים את כשרונם ליצירה שתשנה את עולמכם. הוא בטוח שינה את שלי.

לאורך הסרט, מלווה את קהל הצופים במסע לאמת יחד עם דרעי, פרופ' ארז צפדיה, כיום ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר ואלישע אפרת, חתן פרס ישראל לחקר הגאוגרפיה ב 2007. כל אחד מהם מביא איתו לסרט את הצד שלו. בעוד שצפדיה מבאר כיצד המתווה הישן אחראי לפער העדתי של היום, אפרת מנגד שולף את כרטיס השואה, טוען שהוא נלחם ועלה ומגרמניה ועל כן אינו חש בושה לעוול שעשו למרוקאים במחצית המאה הקודמת בטענה שזה משהו שהיה צריך להיעשות.


(מתוך סאלח, פה זה ארץ ישראל | צילום: אבנר שחף)

הסרט יספר לכם באמצעות פרוטוקולים וצילומי תעודה כיצד בנו לכבוד העולים הפולנים את רמת אביב לעומת המרוקאים, שנזרקו בעיירות פיתוח שוממות בכוח חסרי כל וספגו איומים ועונשים כבדים אם העזו לחשוב לעזוב ולנסות להתפתח.

אם האוכלוסיה בארץ חשבה שהיה ניסיון לאזן את המצב בין העולים, הרשו לי לתקן אתכם ולומר כי מדינת ישראל בעצם הייתה המשרד הלוביסטי הראשון. היא יזמה קמפניים שקריים במטרה לשכנע את עולי צפון אפריקה שבישראל יהיה להם טוב. ססמאות כמו "מהעיר לכפר" ו"כיבוד השממה" נוצרו במכוון על מנת לשכנע אותם שבמרכז הארץ ישנה צפיפות וכי לא יהיה להם שם טוב. בפועל, הנהגת המדינה רצתה לבודד אותם מעולי מזרח אירופה כי לפי טענת יו"ר משרד קליטה: "פולני לא ישב בפחון עם אלף מרוקאים".

לאחר הצפייה בסרט, קשה לי לומר שהוא קונספירטורי או שמא מציג צד אחד של אמת. אנשים אוהבים לומר שלכל אחד יש האמת שלו. הרשו לי לתקן אתכם: לאמת אין צדדים, תמיד יש אמת אחת והיא תמיד משחררת.

פיזור האוכלוסיה יצר את השד העדתי שאנחנו מכירים היום ועוד קיים גם היום. ההשלכות שלו רבות ועוד ימשיכו לדורות הבאים. בעוד העולים האשכנזים קבלו דירות משיכון ותיקים ושיכון עובדים: דירות שהפכו שלהם והעניקו להם יתרון בחיים, המרוקאים קבלו דיור ציבורי: בתים שלעולם לא הפכו לשלהם. ממעצרים ואלימות משטרתית ועד למשאיות הפורקות את עולי צפון אפריקה כמו זבל במקומות שכוחי אל, הסרט הזה יטלטל אתכם ואת האנשים שיושבים לידכם בין אם תרצו או לא.

בכל סרט שאני צופה, אני תמיד מגניבה כמה מבטים לקהל ומחפשת לראות מה הם חושבים על פי שפת גופם. יש את הרווח בין הכסא לגב: שככל שהצופה מרותק, הוא לאט לאט מתקדם קדימה ומוצא עצמו בתוך המסך. בסרט סאלח, הקהל לא היה מרותק למסך כי הוא לא יכל לזוז ממקומו לאור האמת המוטחת בפניו. מידי פעם שמעתי את הקהל בקולות פליאה וחשבתי לעצמי: מה, באמת לא ידעתם? אתם לא יודעים שהפיזור המכוון הוא זה שהיה אחראי לגורלם של אלפי אנשים ומשפיע עד היום? העולים המרוקאים שנדחקו לעיירות הפיתוח ולמעברות גם קבלו חינוך רעוע ונשלחו לביתי ספר מקצועים והכל השפיע על רמת הכנסתם ועל סיכוי ילדיהם להתקדם בסולם החברתי בישראל.

אולי הגיע הזמן להגיד תודה לדוד דרעי והיוצרים דורון גלעזר ורות יובל, שעשו את התחקיר ואת הסרט הזה. אחד ההוכחות והציטוטים החזקים ביותר בסרט אודות האפליה שנעשתה והעוול המובנה, שייכים לדוד בן גוריון. אשאיר לכם ללכת לצפות בסרט ולשמוע את קולו של בן גוריון בכבודו ובעצמו בהקלטה נדירה ומטלטלת.