"רופא הכפר": מחובר לחיים

אי אפשר להתייחס לסרטו של תומא לילטי מבלי להתייחס לכוכב הראשי שלו ולחשיפה המטורפת שהוא קיבל בישראל ובעולם לפני כשש שנים. כמעט בלתי אפשרי  להימנע מהשוואות בין נציגים של הקולנוע הצרפתי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בכוכב "מחוברים לחיים" שאינו עומאר סיי, שבעצמו, מאז "מחוברים לחיים", די מדשדש ודורך במקום. פרנסואה קלוזה הוא הפעם גיבור הסרט, מחובר לחיים מאז ומתמיד ואינו לוקה בשיתוק, המונע ממנו כל תזוזה אפשרית. קלוזה מגלם את ז'אן פייר, רופא כפרי, אשר במקביל לעבודתו מתמודד בעצמו עם סרטן המוח ומנסה להכשיר לעצמו ממשיך דרך.
 
כבר מהשלב הראשון של הסרט חושף אותנו לילטי לדמות רופא אנושית, כזו שאתם תשמחו שיגיע אליכם לביקור בית או שתגיעו אליו לביקורת חודשית. רופא שהוא גם פסיכולוג, חבר ויועץ. למה הוא כזה? החיים בכפר והדמויות בו מוציאות ממך כנראה מציאות שונה, לא משנה באיזה מקצוע  תבחר. לילטי העיד על עצמו שהיה רופא בעברו וכאשר הגיע למלא מקום בתור רופא מחליף באיזורים כפריים הייתה זו עבורו חוויה אינטנסיבית, מעשירה ומרגשת, כזו שגרמה לו לשאוף לאסוף את המקרים אליהם היה עד לכדי סרט קולנוע.


(בואו, הולכים לעשות חוקן)
 
ז'אן פייר, המגולם על ידי קלוזה, כאמור חולה בעצמו, אך אין הדבר מונע ממנו טיפול בחולים ובבריאים של הכפר באהבה, הקשבה מלאה ואנושיות אין סוף. הוא שומע עוד קצת חוץ מדופק, הוא גם שומע את רחשי ליבו של החולה ובעזרת כל אלו מרכיב אנליזה מדויקת על מצבו של החולה וכיצד יש לטפל בו. הוא מיושן, אבל לילטי נהנה להציג את העובדה הזו כרומנטית, נגישה ואנושית. לילטי נהנה מהכוכב הראשי שלו כל כך, עד שהוא חייב להציב בפניו אתגר גדול יותר מאשר טיפול בחולים תשושים, זקנים או סתם כאלו שצריכים בדיקה מערכתית מדי פעם, הוא מכוון לאתגר גדול יותר גם ממערכות ממוחשבות וניהול ידני של תיקי החולים.
 
לילטי מציב את האתגר שהקולנוע העכשווי אוהב להציב בפני לא מעט מגיבוריו - מחלת הסרטן. ההתמודדות עם המחלה כמעט ולא מוצגת במהלך הסרט ועצם העובדה שז'אן פייר מצניע ומסתיר את עובדת המחלה משתקפת גם במהלך הסרט, כחלק צדדי לעלילה. האתגר השני הוא השחרור, לא רק נוכח המחלה, אלא בכלל. ז'אן פייר מתקשה לשחרר את עצמו מכבלי עבודתו ומתוקף אנושיותו, הוא גם חש בכאבם ומלא חמלה עבור כל תושבי הכפר. כל כך הרבה הוא לוקח על עצמו, שהוא פשוט מתבקש על ידי הרופא המטפל בו למצוא לו מחליפה, אשר תישא בנטל איתו יחד ואולי תחליף אותו ביום מן הימים, כאשר הגרוע מכל יגיע.

נטלי (מריאן דניקור) היא אחות לשעבר, אשר עברה הסבה להיות רופאה והיא נבחנת על ידי ז'אן פייר מהרגע הראשון, בהגיעה לכפר, על מנת למלא את מקומו. הוא מתלווה אליה במרבית הביקורים במרפאה ומחוצה לה, לומד אותה והיא אותו ואת חיי הכפר והטיפול באנשים בו. ז'אן פייר לא חושף את עובדת מחלתו גם לנטלי ומותיר את עצמו רלוונטי וחיוני עבור כל החולים שלו ומעבר לכך המבחן של נטלי לא מתחיל ונגמר בטיפול באנשים, אלא גם בלמידתם ולמידת האיש אותו היא מיועדת להחליף, אבל - אזהרת עאלק ספויילר - וזה "אבל" אמריקאי בדרך כלל, היא מסתגלת לחיי הכפר והכפריים מסתגלים אליה. מפתיע? לא ממש.
 
כאן בעצם נעוצה הבעיה של הסרט. פה קבור העומאר סיי. מה שקלוזה וסיי עשו בחן, הומור נשפך, יעיל ואפקטיבי ועם קילוגרמים של רגש, עושה קלוזה בחצי קלאץ' עבור לילטי, נוכח הסיפור הצפוי וקצב העניינים המרוח למדי, במסגרתו מתנהל הסרט. הביקורת על "רופא העיר ורופא הכפר" מהדהדת למרחקים, אבל אין בכך בשביל לייצר אפקטיביות עוצמתית מעלילה די צפויה. כאשר "מחוברים לחיים" התפרץ, אנשים התמוגגו מעצם העובדה שלצחוק והעצב יש מושב משותף לשהות בו, כאשר הם שלוביי ידיים.
 

(זה רק נראה כאילו אני לא יכול להזיז את הצוואר)

הסרט הנוכחי הוא מרגש במידה מינימאלית, קומי בצורה מאופקת ותצוגות המשחק שלו נעדרות כימיה מתפרצת כמו שהייתה לסיי וקלוזה ב"מחוברים" והוא דווקא לוקה בהתנהלות העלילתית הצפויה, כפי שסבל ממנה בן דודו המחובר לחיים. יש בו רגעים מרגשים, אשר לילטי רתם עבורם שחקנים וניצבים בעלי אוטיזם וגם שחקנים קשישים וכאמור ישנו אלמנט הביקורת החברתית על הממסד הרפואי, שעדיף לא להתקרב אליו גם אם אינך תושב של כפר, בעל רופא איכפתי ומסור.

בסל הכל, הסרט עושה עבודה לא רעה במשיכת סימפטיה של קהל הצופים, אבל ממש לא קרוב למיצוי הפוטנציאל עם עלילה בנאלית ומסורבלת למדי, עם הופעות מאופקות של השחקנים הראשיים ועם קצב בינוני עד איטי, שמכריח את הצופים להתחבר ועם זאת להרגיש גם קצת מנותקים. עובד טוב, אבל ממש לא כפי שיכול היה לעבוד במלוא הפוטנציאל שלו.
 

(בוא, אני אקפל לך את השרוולים)

משפט על הסרט:
שם הסרט, באחד מתרגומיו, הוא: "בלתי ניתן להחלפה", אך אין ספק שהסרט לא מוכיח שהוא כזה ועל אף שהוא בהחלט סרט טוב, דרמטי, קומי מספק ומרגש במידת מה, מעיקה עליו העובדה כי הוא צפוי, אבל כאמור, עדיין עושה את העבודה.
 
משפט על הבמאי:
תומא לילטי לא מצליח להמריא עם הסרט, למרות האווירה הנכונה והשחקנים הטובים. אווירת הכפר מועברת היטב, אבל הבימוי הכללי משדר יותר פיהוק מרגש.
 

(מי הבא בתור?)

משפט על השחקנים:
עבודה טובה של קלוזה ודניקור, אבל הכימיה בין השניים מאופקת, כמו מרבית מחלקי תצוגות המשחק שלהם. אמינים ולא משכנעים עד הסוף.
 
משפט על אורך הסרט:
שעה וארבעים, שגם נראתה קצת מרוחה, בגלל קצבו האיטי של הסרט. בסך הכל זמן סביר, עם מבטים לשעון לקראת סוף הסרט.