"ליגיון": על מיטת הטיפולים

הסדרה הזו מתאפיינת בשתי עובדות מעניינות, קצת לפני שמתחילים לצפות בה; היא סדרה שמגיעה מעולם הקומיקס של "אקס-מן" ואפשר לראות את זה אפילו בלוגו של הסדרה עם ה-X הבולט בתוך ה-O של שם הסדרה - Legion והעובדה השנייה, המרתקת, השואבת והממכרת ביותר - כתב אותה נוח האולי, היוצר המוכשר של "פארגו" (הסדרה) והאיש שהקים לחיים טלוויזיוניים, בצורה יוצאת דופן ומופתית את סרטם של האחים כהן ואף ליהק להפקה הנוכחית שתיים מהשחקניות הבולטות של העונה האחרונה של "פארגו" - ג'יין סמארט ורייצ'ל קלר. נוח האולי הוכיח שלברוא יצירה מורכבת, שתוכנה הוא לא המרכיב העיקרי, היא עבודה שהוא מתמחה בה, כך בעולם המוטאנטים המופרע של "ליגיון", המדיום הוא המסר והחוויה העל חושית היא לא פחותה מהעלילה הקוהרנטית של הסדרה, אותה קשה להגדיר בתור רציפה בכלל.

הסדרה מציגה קאסט די עמום ולא מוכר של שחקנים שלא משתייכים לשורה הראשונה והמנצח שלה הוא היוצר, שמצליח לאחד את כולם ומעל הכל מצליח ליצור שילוב פשוט מושלם מבחינה וויזואלית, מוזיקלית ומבחינת משחקי תודעה ומשחקים עם מוחו של הצופה, שחייב לעקוב ובצורה רציפה ומרוכזת אחר סדר האירועים ואחר נפתולי העלילה של הסדרה. אין רגע אחד דל בסדרה ואין רצף עלילתי שלא דורש הסבר לזינוק מתוך מציאות למציאות תודעתית בתוך מוחו של הגיבור או מוחם של חלק מהגיבורים האחרים. "התחלה" ליד "ליגיון" נראה כמו סרט פשטני ודל אירועים וסיבוכים וככל שנשאבים אל תוך העונה הראשונה של "ליגיון" מבינים שתחילת העונה היא רק קצה קרחון הפסיכיות שסדרת ה"כאילו קומיקס" הזו לוקחת אותנו, על מנת לטייל במרחבים התודעתיים שלה.


(כאן גרים בכיף - המשוגעים)

שוט הפתיחה מספר סיפור ויותר משהוא מספר את סיפורו של דיוויד, כוכב הסדרה, הוא מספר את הסיפור שהאולי רוצה שתבינו שהוא הולך לספר לכם. הוא פותח בסיקוונס מוזיקלי ייחודי, צמוד למונטאז' גדילתו ובגרותו של דיוויד, עד להגעתו לבגרות בבית חולים לחולי נפש, שם מצבו לא יכול להיות גרוע יותר מזה בו הוא נמצא כיום. סכיזופרן, פסיכוטי אשר מדמיין דברים, אנשים ואירועים שהוא גורם להתרחשותם בכוח מחשבתו הלא יציבה. בבית החולים הוא מוצא ידידה טובה בשם לני - טיפוס אקסצנטרי שלא ברורה הפרעתה, אבל ברור שהיא מופרעת. לבסוף מוצא דיוויד אהובה מוזרה בשם סיד, שלא מתה על מגע, נגיעות ומעדיפה ללכת איתו יד ביד, דרך חתיכה של בד. הכל טוב ויפה ואז יגיע ה"עד ש...", עד שקורה אירוע מכונן בבית החולים ומשם דיוויד נחקר, מתושאל ובעצם הולך ומגלה שהוא בכלל לא כזה. לא מטורף, לא סכיזופרן ופשוט בעל כוחות על, כל כך הרבה כוחות, עד שהוא מוכתר בתור אחד המוטאנטים העוצמתיים שיש.

הסדרה מפזרת רמזים בנוגע להיותו בן של פרופסור אקס ואולי בעונה הבאה (שכבר הוכרזה) נגלה כי אכן הוא כזה, אבל זה לא באמת חשוב עבור החוויה המטא חושית הזו. צבעים חמים וקרים מתפרצים כמעט בכל הזדמנות אפשרית. אוברי פלאזה, שמגלמת את לני, ידידתו של דיוויד (ובהמשך את אויבתו הגדולה מכל) פוצחת לפתע בריקוד קברט מופרע, הדמויות מדלגות בין חוויה תודעתית אחת לאחרת במהירות מסחררת וכמובן צוברות חוויות פסיכדליות עקב סמים (טיפוליים או הזייתיים). גיבור הסדרה לא באמת יכול לדעת בהרבה שלבים על התמונה המלאה בנוגע למציאות שלו ואם הוא לא יודע, אז למה שקהל הצופים יידע? הצופה הממוצע מטייל מדי פרק באותה החוויה הממכרת של הצבעים, הצלילים ותצוגות המשחק הנפלאות של אוברי פלאזה ויודע על קיומם של מספר קווים עלילתיים מרכזיים, אבל מכאן ולכדי קישור עלילתי הדוק, אפשר לומר שהוא יתקשה וזהו החיסרון שהוא בעצם היתרון הייחודי של הסדרה, שלא מגדירה את עצמה בתור סדרת קומיקס ממוצעת, ההפך הוא הנכון. הסדרה זו מגדירה את עצמה הרחק מהספקטרום הקומיקסי ודי הרחק משאר הסדרות האחרות.


(כל אחד ואביזר כח העל שלו)

כאשר האולי מרגיש שהוא מיצה את הקטע הוויזואלי, הצבעוני והכל כך ממכר, הוא עובר לאפקטים אחרים ונפטר מהסאונד, יוצר מיוזיקל רגעי, נדיר ומזוקק. הוא מפוצץ סיטואציות מרשימות על המסך, כאלו אשר היו עוברות מסך תלת מימד ביתי בשמחה ואז שוב חוזר חלילה והדמויות שלו ובכן, הן מורכבות, מותחות בכל פעם את היריעה ומסובבות את עצמן בין נגיעות מציאותיות לבין נגיעות שכל קשר בינן לבין המציאות הן מקריות לחלוטין. אי אפשר להצביע על המבע המדויק, בו משתמשים הבמאים של האולי על מנת ליצור את האווירה ואת הלך הרוח, כי הוא פשוט משתמש בכל כך הרבה וזה עובד נהדר.

את דן סטיבנס כנראה שלא הרבה הכירו לפני הסדרה, למרות שהוא צובר תאוצה קולנועית לא רעה בשנים האחרונות (ממש עכשיו הוא מופיע בשני סרטים המוקרנים בבתי הקולנוע ברחבי הארץ - "היפה והחיה" - בתור החיה ו"נורמן" של יוסף סידר) ואולי אחרי סיום העונה הראשונה של הסדרה הוא יהיה בן בית מוכר יותר על שפתיי חובבי הסדרות וחובבי הקולנוע. סטיבנס לא נותן הופעה יוצאת דופן וייחודית באף פרק והוא די בנאלי, אבל בסך הכל הוא טוב. רייצ'ל קלר וג'יין סמארט כיכבו בעונה החולפת של "פארגו", שם היו נהדרות ובולטות, אבל אף אחד לא הכין את הצופים למה שאוברי פלאזה הולכת לתת. הכוכבת עם השם של רשת בתי המלון, דווקא לא קשורה לאף אחד מהמלונות, מעבר לעובדה שכנראה התארחה באחד מהם פעם בחייה, אבל בתור שחקנית בעלת שם קוריוזי היא פשוט משכיחה את הקוריוז האפשרי ומסתערת על הצופה עם תצוגות משחק פנומנליות בזו אחר זו.


(תריח, זה מאצלי?)

אוברי פלזה הזכורה מ"מחלקת גנים ונוף" ועוד שלל סדרות וסרטים שכיחים למדי (כיכבה בשנה האחרונה ב"סבא בהפרעה" וב"מייק ודייב מחפשים דייט") הראתה ניצוצות רציניים של כישרון מופרע, אבל באמת ששום דבר לא הצביע על הנקודה בה היא עומדת להתפוצץ במשך עונה שלמה של שמונה פרקים, שם היא גונבת את ההצגה כמעט מדי פרק באופן קבוע. כאילו שאין גיבור לסדרה, כאילו שאין עוד דמויות. פלאזה משוטטת בין טירוף ושיגעון לבין שלוות נפש. בין הופעת קברט לבין הופעה של פסיכולוגית רגועה ובין נבל מטורף. היא הסדרה והסדרה הצליחה למצוא דמות מושלמת, המגולמת על ידי שחקנית מגוונת, על מנת שתציג את כל שלל הסוגות והקצבים שמציגה הסדרה.

סדרת הקומיקס הזו היא בדיוק כל מה שלא חשבתם על סדרת קומיקס. היא אפלולית עם המון נגיעות אימה (המון וחובבי אימה יהנו משליש עונה שפשוט מתמכר לאפקטים הקלאסיים מסרטי אימה), היא פסיכדלית, תודעתית, מסובכת ופשטנית ומעניקה עומק לכמות עצומה של רבדים והיא מתחננת שתשימו לב גם לעלילה, למרות שהיא מכוונת אתכם בכל פעם לשכוח אותה לגמרי ולחיות על האינסטיקנט הילדותי הנפוץ ביותר - תשומת לב לצבעים וקולות. כמה שזה פרימיטיבי, ככה זה גאוני. "ליגיון" היא הזדמנות נוספת לסדרות הקומיקס לקרוא תיגר על מה שנעשה עד כה, לצאת מהשבלונה ולאתגר את עצמן עוד כמה שלבים למעלה.