"לה לה לנד": מסיבת השנה

אודה בכנות, אני לא אוהב מסיבות. מסיבות רועשות מידי, מלאות באלכוהול ובסיגריות, מורגשות תמיד בעומס של אנשים ובחוסר נוחות. אבל כשאני ממש שיכור, תוכלו למצוא אותי באיזה מסיבה, ואפילו נהנה ממנה. בשביל "לה לה לנד" אפילו לא הייתי צריך להיות שיכור; הסרט הזה הוא פשוט מסיבת קולנוע חיה ומרקדת שאפשר להתמכר אליה, אפילו יותר מאלכוהול. וזה נהדר. אפילו עדיף.

ריאן גוסלינג הוא פסנתרן כושל. כלומר, הוא ממש לא כושל, אבל הוא כושל בדבר הבסיסי שהוא צריך להיות; כזה שמנגן את מה שאחרים רוצים לשמוע, ולא את המוזיקה הלא מיינסטרימית שהוא אוהב. כלומר, הוא אוהב ג'ז, והוא רוצה לנגן ג'ז, אך הברים והמועדונים בהם הוא מנגן מעדיפים שילך יותר בסגנון של שירי חג המולד או יונתן הקטן. לאמה סטון יש את אותו הסיפור; היא שחקנית מוכשרת, ואוהבת את המסך וכנראה גם את הבמה, אבל גם היא משחקת באופן ייחודי שגורם לכל המפיקים הגדולים להתרחק ממנה.



כך, מאוכזבים מעצמם, מוצאים שניהם נחמה אחד בשני. אך היופי הוא לא סיפור האהבה שנרקם בניהם, ממש לא; היופי הוא האופן שבו הם מתמודדים עם האכזבה הזו שלהם מעצמם ושלהם מהעולם. שניהם לא שגרתיים, שניהם אמנותיים, ושניהם מרגישים שאין להם מקום; ולכן, שניהם בוחרים באופן פנטסטי לברוח לעולם של ריקודים ושירים, כזה שאין בו הגיון, לא פיזיקלי, לא אנושי ולא כלום - כזה שכל מה שמתפעל אותו זה המוזיקה והקולנוע. סרט על אנשים שאוהבים אמנות ומעדיפים לברוח לעולם בדיוני ולהגשים אותה על פני לחיות בעולם הכוזב והמאכזב שלנו שלא מאפשר להם דבר.

אם תשאלו אותי, דמיאן שאזלף במאי הסרט, עושה כאן ההפך ממה שעשה בסרטו הקודם "וויפלאש"; בעוד "וויפלאש" דיבר על דרבון התעשייה לאמנות מקורית, לחידושים ולזיעה אין סופית, הפעם שאזל בוחר להעביר ביקורת על השגרתיות של עולם הקולנוע ועולם המוזיקה. עוד פסנתרן בינוני בעוד מועדון משעמם, עוד שחקנית משמימה בעוד סרט שישכח, העולם הזה של האמנות, שהוא כל כך נפלא ומלא ברעיונות אינסופיים, נהפך לאט לאט לתעשייה שלא שונה מתעשיית בקבוקי פלסטיק או מתעשיית ניירות מעץ; הם פשוט ממחזרים את עצמם ולא נותנים מקום לחידושים. וזה מסר מקסים בעיני. מאוד.



אבל לא המסר הוא מה שהופך את "לה לה לנד" למסיבה קולנועית חסרת תקדים. מה שהופך אותו לסרט נפלא זה בעיקר השירים. כן כן, פשוט וכך, זהו סרט על מוזיקה, ועל אהבה למוזיקה, והשירים שבו פשוט נפלאים. הקצב של הסרט לא נח לרגע, הסצנות נעות ומתקדמות בין מציאות ודמיון, וסוף הסרט יכול להותיר לכולכם מקום למחשבה, אבל כזו שיש לדון בה, לא סתם עוד סוף פתוח. וחוץ ממחשבה ודמעות, הסרט הזה יגרום לכם לקום ולרצות לרקוד, בשיא הרצינות. ולא תצטרכו אפילו אלכוהול בשביל זה. מה צריך יותר מזה?