"אקס-מן: אפוקליפסה": שובם של היצורים הכחולים

כנראה שבין הכישלון הכה מדובר של "סופרמן נגד באטמן" לבין ההצלחה הסוחפת של "קפטן אמריקה (נגד איירון מן)", יטייל לו הסרט האחרון, בסדרה הבלתי נגמרת של המוטאנטים הבלתי מתכלים, החוזרים לעבר וממשיכים משם הלאה. יופי של רעיון תפס לו הפרנצ'ייז ואחרי שפזל לכיוון סרטי "המקור", חזר אחורה בזמן והחל להתקדם לאיטו, במסלול של עשורים לכיוון הזמנים של הטרילוגייה המקורית והיי, אל תשכחו, יש לנו עוד עתיד של עשור מיציאת הסרט האחרון ב-2006 וגם את דדפול שנכנס למערכה. לאחר שמצא נוסחא לסרט בעל עומק, אמירה וגם השכיל לשלב בין כוכבי העבר והעתיד, ניגש בריאן סינגר למשוך את הסדרה לעוד סרט של מוטאנטים "טובים" מול "רעים" ורע אחד איום ונורא מכולם, שיהיה המובהק והייחודי.

עוד סרט שבו "מגנטו" פוסע על קרח דק בין רוע מוחלט (אבל עם הקלות ת"ש) לבין הליכה בעקבות הלב והראש (שלעיתים נשלט על ידי פרופסור אקסבייר). סרט המביא עימו אלמנטים ואפקטים של חורבן איום ונורא ועוד אחד כזה שסוגר כל מיני פינות, שחשבנו שמקורן בהזדקנות הטבעית של הדמויות (כמו למשל הקרחת של הפרופסור ושיערה הלבן של "סופה", המגולמת על ידי אלכסנדרה שיפ המבטיחה).


(גבר, נראה לי שטעית בפנייה | צילום: יח"צ)

בהמשך ישיר לסרט הקודם, "העתיד שהיה", העולם עדיין מבועת ממוטאנטים כמו מגנטו, אשר ניסה לקחת את החוק לידיו ובמקביל מוצא נחמה מסוימת אצל מושיעים כמו מיסטיק, פרופסור אקסבייר והאנק מק'קוי. בעולם הזה שבו מגנטו ירד למחתרת, נעלם והלך ללהג בפולנית וגם על הדרך להקים משפחה בפולין, פתח פרופסור אקסבייר את בית הספר לילדים עם יכולות וכישורים מיוחדים (או בקיצור ולעניין: מוטאנטים), באותו העולם מתגלים שרידים ממצרים העתיקה, שרידים של כוח איום ונורא, שפסק להתהלך על האדמה מאות שבשנים, כוח שעתיד להתפרץ ולאיים על האנושות כולה, אלא אם... אלא אם יחברו כמה מוטאנטים ויעצרו בעדו.

אן סבאח נור, או כמו שתזהו אותו מכל פוסטר בתור נושא שם הסרט: "אפוקליפסה" (המגולם על ידי אוסקר אייזק והוא בזבוז מוחלט וצורם ליכולותיו של השחקן המשובח הזה), הוא העיסוק והרובד הנוסף של הסרט, מעבר להשמדת והחרבת ערים שלמות למען בידורכם הפרטי. הוא המוטאנט הראשון ומעיד על עצמו כסוג של אל, אך אל בלוי למדי, שזקוק לארבעה פרשי אפוקליפסה שיגבו אותו בכל זמן נתון, כדי שיוכל לזרוע הרס בשביל להקים עולם "טוב יותר" כראות עיניו. הוא מקים ומחזק מוטאנטים ולא באמת ברור הצורך שלו באחרים, כאשר הוא משמש מגבר מוטאנטי שריר וקיים לכל מוטאנט שקיים עליי אדמות. מעבר לבור העלילתי הזה, שמשמש בתור מנוע עלילתי, אנחנו זורמים. הוא כחול, הוא גדול והוא יודע לעשות כמעט הכל - התקבלת למועדון.

ואם בכחולים עסקינן, אז מעבר לאפוקליפסה, למיסטיק והחיה (ניקולס הולט המצוין), שמעט מניחים לעורם הכחול להתייבש בתוכם, אז ישנו עוד יצור כחלחל חדש, זוחל הלילה שמו (או נייטקרולר בעגה הזרה), המגולם באופן מופתי על ידי קודי סמית-מק'פי; הוא מבדר, בעל יכולת מוטאנטית מרשימה ודובר גרמנית - הכחול החדש (ולא הוא לא מערוץ RTL המיתולוגי וההקשרים שעולים עימו). זורקים לעלילה את סיפורם של ציקלופ (טיי שרידן המצוין) וג'ין גריי (סופי טרנר או סאנסה סטארק, בשבילכם) ואפשר לצאת לדרך. העלילה של הסרט בוודאי לא מצדיקה כמעט שעתיים וחצי של זמן מסך, אבל במרבית החלקים מיטיב סינגר להעניק חוויה וויזואלית לצופיו וכאשר הוא עוצר ממלאכת ההרס והחורבן, הוא נותן לצוות השחקנים המעוטר שלו לעשות את החלק שלו.


(שמישהו יעשה לי היימליך | צילום: יח"צ)

מייקל פאסבנדר, שנחשף ופרץ בענק דרך דמותו של מגנטו בסרט המי יודע כמה ("X-מן: ההתחלה" והראשון בסדרת החזרה לעבר של הגיבורים המוטאנטים), שסיפר את סיפורם של החבורה האקסמנית בתחילת דרכה, כבר ניפץ לא מעט שיאים והוא חוזר לסרט הזה, שוב, כשחקן רציני וגם דמותו ממשיכה בליין הרציני של אריק לנשר/מגנטו, שמנסה להתמודד עם השדים הפנימיים שלו, הכוללים איבוד משפחה ועימות ישיר עם אלוהים שזנח אותו בשואה וזונח אותו שוב, כאשר הוא מנסה לברוח מהציוויליזציה ולהסוות את פניו וקסדתו תחת זקן וארשת פנים דכאונית.

ג'יימס מקאבוי, שקצת נתקע בשנים האחרונות ורק ריצד לתפקידים גדולים חוזר במלוא הדרו לגלם את פרופסור אקס פעם נוספת ומבצע את התפקיד בצורה מושלמת וראויה ועל ג'ניפר לורנס אין צורך להכביר במילים ואנתלוגיית האקס מן צריכה להמשיך ולרכב על הגל הזה בשביל לשמר את השלישייה הזו. ממולם ולצידם הדור הצעיר, אשר מגולם על ידי קודי סמית מקפי, טרנר ושרידן, שלוקחים את הצד הצעיר יותר וממלאים אותו בתשוקה, בחשיבות ובתצוגת משחק נהדרת וחשוב מכל, סופי טרנר סוף כל סוף מזיזה את סאנסה סטארק הצידה, על מנת לתפוס דמות חדשה לרפרטואר הדליל, אך ההולך ומתנפח שלה. בשבוע אחד קיבלנו המון מהג'ינג'ית הזו, שבוע שהחל בחזרתה של סאנסה למפגש מרגש בסדרה, מפגש שעוזר לעגל את הדמות הג'ינג'ית מ"משחקי הכס" עוד קצת וטיפה אחרי (בסרט הנוכחי) מגלמת תפקיד עגול בטווח זמן קצר יותר (למרות שקשה לקרוא לשעתיים וחצי קצרות).

שתי נקודות חשובות בסרט עולות, כאשר הראשון שבהן היא היעדרו הכמעט מוחלט של יו ג'קמן מהסט, מה אתם יודעים? בריאן סינגר יודע לעשות סרטי אקס מן מבלי להישען על כתפיו החסונות של המוטאנט המחלים עם הלהבים בידיים. גם הוא מקבל אזכור קצר לעברו וזוכה לתפקידון קצר, אבל זהו זה. בדיחה וקריצה קלה והוא בורח מהסט והסרט. נקודה נוספת היא הפן הקליל והקומי, אם תרצו לקרוא לו כך. הוא מתחיל ברפרנסים לגבי תפקידן העתידי של דמויות מסוימות בעתידן (או עברן) בסדרת הסרטים, ממשיך דרך ג'יימס מקאבוי שממשיך בגילום הפרופסור הצעיר ועדיין מלא תשוקה לאישה אחת (רוז ביירן), שמבלבלת אותו ומוציאה אותו משיווי המשקל הרציני וגם ככה סתם, הוא לא מפסיק לערבב קלילות עם רצינות תהומית ואכפתיות עדינה ומרגשת. לבסוף, התפקיד של הדמות הקומית וגם אחת הסצנות המרהיבות בסרט שייכת לקוויקסילבר (אוון פיטרס), שכבר גנב את ההצגה בסרט הקודם עם סצנות מופלאות של ריצה בעולם איטי, כאשר הוא המהיר מכולם.


(ג'ינג'ית, לא טעית בסט? "משחקי הכס" זה בהמשך | צילום: יח"צ)

הסרט הנוכחי לוקח את הקטעים שהקהל כל כך אהב בסרט הראשון, מגביר, מעלה הילוך ונותן מענה נהדר למעריצים. העיסוק באמונה והאדם מול האל מקבל תקריב, כאשר ההתמודדות של המוטנאטים מעלה רמה מול סוג של אל, שלועג לנשק האנושי ולתלות הבלתי נסבלת של האנושות במכונות ומכשירים (ואנחנו מדברים פה על תחילת שנות השמונים ושלהי המלחמה הקרה). נגזרת נוספת לאדם מול אלוהיו, כאמור, מגיעה דרך לנשר/מגנטו, יהודי שמשפחתו נכחדה בשואה ומשפחתו השנייה נלקחת ממנו, כמה סמלי, בפולין. מגנטו זועם על האל ומסכים לקבל רק את מרותו של אל, אשר מוכן להדביר את האנושות למען עלייתם ואכלוסם של המוטאנטים את עיי החורבות שיותיר אחריו. העיסוק הדתי באמונה והייצוגים שלה בסרט מזוקק בסופו של דבר לנוזל די "אנושי", כאשר כולם מחפשים, בשם הדת או בשם האלוהים לבצע טיהור, דרך שליטה כללית ומעבר לדגם משופר ומשובח של אנושות.

החדש של בריאן סינגר לא עמוק כמו הנציג הקודם של מארוול ("קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים"), הוא ארוך מדי, אך מהנה וממש לא מייגע. תוספת של דדפול תעניק לו תיבול חריף כמו שצריך, בשביל למשוך את העגלה הזו לעוד כמה סרטים טובים. סינגר לא מחדש, אבל הוא מענג את צופיו ונותן כרגיל, חוויית ווקאלית ו-וויזואלית שפשוט קשה שלא לאהוב אותה ולהנות ממנה.